השאלה השבועית: טקסט משפיע

המערכה עם זמלופיה צוברת תאוצה, ומאחר ואנחנו משחקים רק אונליין, נראה שכולנו החלטנו להשקיע גם במענה לשאלה השבועית (שהתחלתי לשלוח לפני שבועיים). מצאו חן בעיני במיוחד כמה דברים שכתבתי, אז הנה הם.

הטריק לשאלה שבועית הוא פשוט: מצא משהו בולט מהמפגש האחרון, מוטיב או אלמנט שתפס חשיבות; הפוך אותו לשאלה בסגנון "מהו ה-X האחרון שדמותכם זוכרת\השפיע עליה במיוחד\היה הראשון מאז ש-X" או משהו דומה; והקפידו לנסח את זה באופן שיתמקד באירוע אחד ("איך אתם מרגישים כלפי X" זה אמורפי מדי. תנו נקודה אחת מוגדרת, החבר'ה כבר יסבירו איך דמותם מרגישה לגבי זה). לעולם לא יחסרו לכם עוד נושאים לשאלה שבועית.

הפעם עסקנו בחשיבותם של ספרים. מהו הטקסט שהשפיע על דמותכם באופן משמעותי? ספר, כיתוב מצבה, פוסטר "מבוקש חי או מת", כל דבר. משהו שהיא קראה – והושפעה באופן בולט.

עוד מילדותה חשה זמלופיה בנוכחות רצונה האלוהי של איומדיאה. הוא היה ברור לה כמו הלמות ליבה – נסתר מעין, אך ניתן לחוש בו, בפנים. עם זאת, רק אחרי שקראה את כתבי הקודש של האלה, בילדותה, יכלה לתת שם וכוונה לאותו כוח אלוהי; רק בזכות כתבי הקודש התעצבו הלמות הלב לכדי סימפוניה מסודרת וברורה.
ועדיין, ישנה פיסת טקסט שחשובה לזלמופיה אפילו יותר מספר 11 המעשים. ספר הקודש אומנם נתן לה מסגרת, אך השלט הרעוע "אין כניסה לזרים!" הוא שנתן לה מטרה.

כשהיתה בת 15, יצאה זמלופיה מלאת עזוז אל מעבר לנהר הסלן המערבי, לתוככי פצע-העולם, חמושה בחרב קצרה שנתן לה במתנה חבר ילדות, שריון עור מרופט, ונחישות מהסוג שאפשר לקבל רק מספר קודש מלא אמרות שפר שמהללות גבורה ואומץ למען טובת הכלל. היא דשדשה במשך מספר שעות בביצה שמקיפה ירכתי יער עתיק, מחפשת שד שנוא כדי שתוכל להשתלח בו במלוא עוצמת, ובכן, ברכת ההגנה מרוע שהיא מכירה מילדות, וכוחה העל-טבעי כזדה. היא הרי עושה את רצונה של איומדה, אז בוודאי זה יספיק, לא?

כשהבחינה מרחוק בשד, הכריזה בצעקה אדירה כי הגיע יומו וכי עליו לסבול את נחת זרועה, והחלה לרוץ כמיטב יכולתה, מדשדשת בשלוליות. ההתלהבות נטשה אותה כשהסתבר שהשד אינו אלא שלט רעוע התלוי באופן עקום על עמוד נמוך, באופן שמרחוק יצר צללית מוזרה בערפל הביצה המבאיש.

זמלופיה בהתה בשלט במשך כמה רגעים. היא ידעה שפעם, לפני עשרות שנים, היתה כאן ממלכה שלמה. הביצה הזו היתה כנראה, אדמתו של חוואי או אציל כזה או אחר, והעמוד אולי היה חלק מגדר כלשהי. אבל היא היתה המומה, ומרוגזת, לגלות שמישהו טרח במיוחד לכתוב שלט עם ההצהרה אין כניסה לזדים.

האם אפילו בטרם פצע-העולם היו זדים בארץ הזו? האם אפילו אז חשבו אנשי הארץ הזו שכל זד מוגדר תחילה בידי קרניו ועורו האדום? האם כבר אז היו כאלו שחשבו שכל ישותה היא רק עיניים שחורות ומשיכה מוזרה לחרקים? אבל הרי היא יודעת שאין זה כך! היאיודעת שיש בה יותר מזה, אפילו אם אחרים לא יכולים להרגיש את נוכחותה של איומדה, המלווה אותה תמיד. האם לעולם תרדוף אותה הקללה ממנה סבלה עוד בטרם לידתה?

חייב להיעשות מעשה, החליטה זמלופיה. היא נשבעה לעצמה, שבועה קצרה, במלמול; היא לא תארה לעצמה איך בשנים הבאות תחוש מחויבת לשבועה הקצרה הזו.
היא לא רק נגע השדים שאוחז בה. והיא תוכיח זאת בכך שתבער אותו. היא לא רק זד – וכולם ידעו זאת, באופן בלתי משתמע לשני פנים, ביום שבו תזכך את עצמה מקללת השדים.

זמלופיה הסתובבה ופנתה לחזור הביתה. הרג שדים סתמי נראה כל כך… אקראי וחסר טעם פתאום. כעת היתה לה מטרה. עליה להתכונן ולתכנן. בנוסף, היא היתה רעבה, ואמא אמורה היתה כבר לחזור מהאופה.
היא לא ראתה איך פיסת בוץ מעופשת שנתלתה על קצה אחת האותיות החליקה ונפלה ב-"פלופ" קטן לתוך המים הירוקים.