לרכב על הסוס

במקום מסוים, בין ה"כאן" וה"שם",
קצת אחרי ה"קרוב" ולפני ה"רחוק",
בארץ זרה שמעבר לים,
תנסו לפעמים שם ללכת לבדוק:
תתפלאו לגלות שיש שם מילים
שאולי יהיה קצת קשה להגיד,
והרבה בילבולים שקופצים מצלילים,
אבל אל דאגה – זה ממש לא מפחיד.
אז תקשיבו למה שהדוקטור אומר פה –
קראו פה את מה שנכתב פה בדפוס,
ואם לא נתפלפל פה, ולא נתפרפר פה,
נוכל פה ביחד –

לרכב על הסוס

זהו ננֶסְק, הוא גובלין, הוא קטן וירוק,
הוא הגיע לכאן ממקום די רחוק.
הוא גובלין, שמו הוא ננסק, הוא ירוק וקטן,
ממקום די רחוק הוא הגיע לכאן.

ואיתו, בידו – אבן חן אדומה,
היא קטנה וזוהרת, וסְטֶייסִי הוא שמה,
ולסטייסי שלנו יש כוח נחמד
שמגליש את שניהם ממימד למימד.

ומי זה? זהו שְפְּרִיץ!
הוא קופץ ומקפיץ!
הזדמנות שכזו לא יוכל להחמיץ!
הזדמנות שכזו יינצל הוא עכשיו –
הוא חבש כובעו, גרב את גרביו,
עלה על גוש חומר בצבע כחול
והרים את קולו בקול רעם גדול:

"שלום חברים!
ברוכים הבאים!
היכונו לראות כאן דברים נפלאים!
הצטרפו כאן אלי לטיול משוגע,
תהיה חגיגה,
ואפילו עוגה!"

סטייסי וננסק היו המומים –
הם ראו כבר דברים מוזרים בעבר,
אך קרנף מעופף עם פרווה וזימים
בכל קנה מידה ייראה קצת מוזר..

"אני שפריץ הקַרְנְ-עַף, נעים להכיר,
אלחץ את ידכם ואשיר לכם שיר.
נמציא פה ריקוד, ונחרוז פה שירים,
נפגוש כאן ביחד המון חברים:

"זהו טוֹד, הוא קיפוד,
הוא נחמד וורוד,
הוא יודע לרקוד וממשיך עוד ועוד.
היזהר לך טוד! היזהר לא למעוד!
הוא רוקד טוב מאוד – כל הכבוד!
הוא רוקד, מתרוצץ,
מדלג וקופץ,
מתגלגל, משתולל,
אך איננו נופל.
יד ימין, רגל שמאל – החוקים הם קלים,
הצטרפו לריקוד, גם אתם יכולים!"

סטייסי וננסק החליפו מבט,
ולסטייסי קשה להחליף מבטים,
אבל ננסק כבר היה אז כל-כך מבועת,
שהוא לא התייחס לדברים כה פשוטים.

"יש שולחן, הוא קטן,
הוא ערוך ומוכן.
ועליו, כמובן, יש את טֵד השפן.
וטד השפן הוא ליצן לבנבן,
הוא מצחיק ובדרן, הוא טיפשי וחייכן.
הוא רוקד עם קיפוד,
בצבע ורוד,
על שולחן מאורגן
בצורת מתומן,
הם שמחים ושרים, טד וטוד, טוד וטד,
אז בקול חברים – צריך לעודד!"

סטייסי החלה להיות עצבנית,
וכשהיא עצבנית – אז תזמינו מונית,
"תקשיב לי בחורצ"יק", החל הגובלין,
אבל שפריץ, כנראה, מסרב להבין.

"אז קיפוד ושפן מקפצים כל הזמן,
על שולחן מתומן שערוך ומוכן,
עם עוגה ועם מיץ, ופרחים בעציץ,
מקפצים טוד וטד עם קרנ-עף בשם שפריץ- "

"זה פגיון" אמר ננסק, "הוא חלוד ונחמד,
ועמוק בלבלב הוא כואב במיוחד.
אז כדאי שתפסיק, כי אחרת תמות."
אך שפריץ בשלו – מחרז בקלילות.

"ומי זה בא שם? מי קפץ ככה סתם?
זה חתול בשם תַם  – הוא רקדן מדופלם!
רוצה לרקוד גם? הצטרף לכולם!
נחמד ושמח -" ושפריצים של דם.

אז פרווה ואוזניים, קוצים וזנב,
גרון ומעיים, כבד ולבלב,
ריאות וכליות – נשלפו ממקומם,
ויצאו כך פתאום לאוויר העולם.

אז ראשים נערפו וגרונות נשספו,
איברים נקטעו וצרחות נשמעו,
ורידים נחתכו, נוזלים נשפכו,
וסטייסי וננסק צהלו ושמחו.

אז קיפוד, ושפן, וחתול בשם תם,
בשמחה ובאושר מצאו את מותם.
וקרנף מכונף עם מבט מטורף,
התפוצץ, התפחלץ והונח על מדף.

אין קיפוד, אין חתול, אין שולחן ושפן,
אין ריקוד וכיבוד, אין קרנ-עף מחורבן,
אין כבר טוד ולא טד, אין חתול בשם תם,
אין כבר שפריץ, אללה-יוסטור – קרנף מטומטם!

יש רק סטייסי וננסק ופגיון אדמדם,
רק פרווה ומעיים, וליטרים של דם.

"שלום חברים! אני דוֹן החרדון!
רוצים לשחק ב-?" פגיון לגרון.

"תישרף נשמתם, יצורים מרגיזים!
הכותב של הפרק לגמרי הגזים!
קדימה גובלינצ"יק, עוד רגע זזים,
כי ממש כבר נמאס להגיד.. מילים שנגמרות באותה הברה."

מצמץ הגובלין, מצמץ בשנית,
במצמוץ השלישי התוודה: "לא הבנתי".
נאנחה לה האבן אנחה קולנית,
"עזוב אותך ננסק, זה כבר לא רלוונטי.."

ואז, ממש כך, עם קצת "בום" וקצת "טראח",
Trans-dimensional portal לפתע נפתח,
ואליו נכנסו – כמו זבוב אל מרק,
אבן-חן אדומה וגובלין ירקרק.

כאן נגמר הסיפור, חברים יקרים,
זה הזמן לדפדף גם בספר אחר,
וזכרו שממש כמו בשאר הספרים –
מוסר ההשכל הוא חשוב ביותר:

אם תרצו, ילדים, לעשות מסיבה,
עם קרנף מכונף, או חרדון בשם דון,
תבדקו רק לפני זה שאין בסביבה
עתק עצבני וגובלין עם פגיון.