ננסק! אני בוחר בך!

דמיינו עולם בו בני האדם חיים לצידם של יצורים נהדרים, שעושים ככל יכולתם על מנת לעזור. יצורים שונים ומשונים, בעלי יכולות מיוחדות רבות, פזורים על פני העולם כולו. ישנם יצורים נפוצים יותר ופחות; ישנם יצורים שנדיר לראות בימי חייך. חלקם מסתוריים כל כך עד שניתן למצואם רק באגדות…
בעולם הזה מסתובבים נערים ונערות, שולחים את היצורים להילחם בשבילם בקרבות. כולם מחפשים אחר התואר הגדול מכולם: פוקימון מאסטר!

ננסק! אני בוחר בך!

מיד עם הרגע הראשון הבין ננסק שמשהו לא היה בסדר.
אף יקום עד עכשיו לא היה כל כך… אדום. ולחוץ.

ווילי בחן את שדה הקרב והבין שהפסיד בגדול.
הצ"ריזארד של יריבו חיסל לחתיכות קטנות את הג"יאודוד שלו, ולא נשארו לו עוד פוקימונים לשלוח.
בעצם…
משום-מה עלתה במוחו המחשבה שיתכן שיש לו עוד פוקימון, אחד שעד לאותו רגע לא היה לו.
מבלי להתאמץ ולחשוב יותר מדי – אחרי הכל, הוא מאמן פוקימונים קלאסי – שלח ווילי את ידו לחגורה ושלף משם את הפוקדור החדש.
הוא הושיט אותו קדימה בתנועה חלקה ו-…
הפוקדור היה אדום כולו. ובוהק. ובכלל לא כדור. זאת היה אבן חן ענקית.
ווילי פתח את פיו בתדהמה, והיה אפילו יותר המום לשמוע את עצמו אומר "ננסק! אני בוחר בך!"
פס לבן מזוגזג נשלח מבתוך אבן החן, ובאפקט קולי מרשים התממש לכדי יצור נמוך, ירוק, מכוער וחסר כל חוש אופנתי, במרחק של כמטר מווילי.
ננסק מצמץ.
ווילי מצמץ גם הוא, ולאט לאט החזיר את האבן אל חגורתו.
"ארר," אמר ננסק, זיהה דרקון כתום ענקי במרחק קרוב עד להדאיג, ושינה את הקריאה ל-"אהההה!"
בזינוק אקרובטי קפץ ננסק אל מאחורי ווילי, מסתתר מפני הצ"ריזארד.
המאמן השני והצ"ריזארד שלו בהו בננסק בהפתעה.
"איזה פוקימון אמרת שזה?" שאל המאמן. "ממסק?"
"ננסק." תיקן ננסק.
"מה הוא עושה?" שאל המאמן השני.
"אהה," אמר ווילי, והבין שלפניו הזדמנות להוכיח את בקיאותו ברזי הפוקימונים. "הוא מסוגל לירות קרן סולארית, לבלבל את האויב, להתקיף בשריטה כפולה ולבצע מגה-חניקה!"
"אוווו…" אמר המאמן השני בהערכה.
"ננסק?" אמר ננסק. "ננסק ננסק?"
"אלים אדירים." חשב ננסק. "אני לא מסוגל לדבר."
"תגיד, אתה פוקימון?" שאל ווילי בלחישה.
ננסק התאמץ ואמר "לא."
ווילי החליט שהוא משקר. "תראה, אני צריך שתנצח את הקרב הזה בשבילי." לחש לו.
"סליחה?" אמר ננסק. "ננסק, כלומר, נגד הברנש הכתום הזה שם? מה בשם כל העזאזלים גורם לך לחשוב שאני אעשה דבר כזה?"
"אתה לא מכיר את החוקים?" התפלא ווילי.
"חוקים של מה?" שאל ננסק.
"אני האדון שלך, ואתה חייב לעשות מה שאני אומר." אמר ווילי.
"אהא, כן, בטח." נחר ננסק בזלזול.
"נו, אתה שולח אותו?" שאל המאמן השני.
"תראה," אמר ווילי, בקולו נימה נואשת. "זה קרב עד עילפון בלבד. לא קורה פה שום נזק רציני, ותמיד אפשר לרפא אותך אחר כך."
ננסק הרהר בעניין. "מה אני מקבל מזה?" שאל.
"את ידידותי ואהבתי, כמובן." אמר ווילי.
ננסק בהה בו.
"לא, כסף." אמר הגובלין נחרצות.
ווילי הבין שהוא מתעסק עם פוקימון בעייתי במיוחד.
"בסדר, בסדר, אני אשלם לך אחר כך, אוקי?" אמר בתחינה. "רק בבקשה, תביס אותו!"
ננסק בחן את הצ"ריזארד, ששלח בו מבט אטום.
"אוקי, אין בעיה." אמר, והתקדם קדימה. "אבל אם אני לא רואה תמורה, יהיו פה צרות."
הגובלין פנה אל היצור הדרקוני. "קדימה כתומצ"יק, בוא נראה מה יש לך."
"צ"ריזארד, סופת אש!" הכריז המאמן השני.
"סופת-?" התחיל ננסק, ונבלע בפרץ להבות אדיר.
הסופה נמשכה כחמש שניות, והותירה לאחריה עמוד שחור בקווי מתאר של גובלין חרוך.
ננסק מצמץ מספר פעמים, זוג עיניו העגולות על רקע גופו המפוחם מקנות לסיטואציה פן קומי משעשע.
ווילי הזדקף במקומו. "ננסק, התקפת– אהה," הוא עבר ללחישה. "תגיד, מה אתה יכול לעשות?"
ננסק התנער מהפיח, שלח לכיוון הצ"ריזארד מבט אפל וסינן מבין שיניו: "את זה."
הוא שלף את הפגיון מחגורתו, זינק על הצ"ריזארד ההמום בזעקת קרב, ובתנועה חלקה חתך את גרונו מקצה לקצה.
דם התפרץ מהחתך הפעור בגעישה, והיצור הכתום שלח את ידיו הקצרות אל גרונו באינסטינקט נואש, אך ללא הועיל. לאחר מספר שניות התמוטט הצ"ריזארד על האדמה, חסר תנועה, בשלולית גדלה של דם.
ווילי והמאמן השני בהו בו, ההבעה שעל פניהים כמעט אינה ניתנת לזיהוי.
לאט כמו הנצח, עברו חמש שניות.
"אלוהים אדירים!!" זעק המאמן השני. "הוא הרג לי את הצ"ריזארד!"
"ננסק, חזור!" צעק ווילי במהירות, שולף את אבן החן האדומה מחגורתו.
"אבל-" אמר ננסק, הפך לפס אדום דק, ונשאב לתוך האבן.

זמן כלשהוא אחר כך מצא את עצמו ננסק שוב פעם מחוץ ל"פוקדור". הייתה שעת ערב, והשמש כבר כמעט שקעה מבין צמרות העצים.
ננסק הסתובב במקומו וראה את ווילי שעון על גזע עץ, מביט בו.
"תגיד לי, מה זה היה אמור להביע?" שאל ווילי.
"מה?" שאל ננסק.
"אתה הרגת את הצ"ריזארד ההוא." אמר ווילי.
"זה מה שרצית, לא?" שאל ננסק.
"רציתי שתביס אותו!" אמר ווילי. "אף פעם לא הורגים פוקימונים!"
"אז איך הולך כאן כל הקטע של שרשרת המזון?" שאל ננסק. "איך האקוספירה מחזיקה מעמד אם אף אחד לא אוכל אף אחד אחר?"
ווילי מצמץ.
"זה לא קשור!" הוא צעק. "הנקודה היא שפשוט לא עושים את זה וזהו."
ננסק משך בכתפיו. "לא מבין למה. נראה לי כמו הדרך הכי פשוטה לנצח בקרב. במיוחד כשהיריב יודע שאסור לעשות את זה."
ווילי התפרץ עליו. "אבל זה–" והשתתק מיד.
יצרים פוקימוניים עתיקים השתלטו עליו. מדובר כאן על נצחון בקרבות. תמיד.
"זה לא רע." אמר. "תגיד, מה דעתך להישאר איתי קצת? אתה תנצח בשבילי בקרבות, ואני אשלם לך. אין סיכון, היריבים אף פעם לא יצפו שבאמת תתקיף."
ננסק שקל למשך מספר שניות וחייך.
"סגרנו." אמר, והושיט את ידו.
ווילי לחץ אותה בחזרה בחיוך.
"עכשיו, איפה הכסף?" אמר ננסק.
ווילי שלף כמה מטבעות חסרי שם ונתן לגובלין, שקיבל אותם בסיפוק רב.
"איכפת לך אם אני אבחן את ה- אה, פוקדור שלי?" שאל.
ווילי משך בכתפיו והשליך לעברו את האבן.
ננסק הרים אותה. זאת היתה סטייסי. הוא לא היה מופתע.
"הממפלנץ?" מלמלה סטייסי.
ווילי נרתע והביט בה באימה.
"היא רק מתעוררת." הרגיע אותו ננסק. "חכה שתשמע מה דעתה על פוליטיקה."

ווילי וננסק הלכו לאורך המישור המדושא, לכיוון יעד לא ברור. השעה היתה שעת בוקר, וכולם היו במצב רוח מרומם.
"אז את אומרת שבמקומות אחרים זה שונה?" שאל ווילי בפליאה.
"כן." אמרה סטייסי. "במקומות אחרים יש ממש תנועה בין הבעה להבעה. ביקום הזה איזשהו חוק פיסיקלי שעוד לא הבנתי מאפשר מעבר מידי ממצב גופני אחד לאחר. זה מרתק."
"אם לא היית אומרת, לא הייתי שם לב." אמר ננסק.
"בטח, נטמעת לתוך המערכה מיד עם ההגעה." אמרה סטייסי. "בטח גם לא נראה לך מוזר איך דמעות ענקיות מופיעות משום מקום, ותווי הפנים הופכים לקווים דקים."
ננסק הרהר בזה רגע. "צודקת, זה ממש מוזר. וגם איך שלפעמים, במצב רוח קיצוני (שיש פה ממש הרבה מהם משום-מה) כל העולם שמאחורי הופך לפסים בצבע אחיד, שפשוט עוברים להם."
ווילי משך בכתפיו. "טבעי לחלוטין." אמר. "עובדה מדעית ידועה."
"תגיד, לאן אנחנו הולכים?" שאלה סטייסי.
"לעיר הבאה, להילחם נגד ראש המכון ולקבל עוד תג." אמר ווילי.
"אני מבין שזאת הפרוצדורה הרגילה כאן." אמר ננסק. "ככה אתם מעבירים את ימיכם."
"על זה מבוססת כל התרבות שלנו." אמר ווילי. "זה, וסיטואציות קומיות, כמובן."
"שבדרך כלל נגמרות כשהרעים עפים לשמיים." ניחשה סטייסי.
"איך ידעת?" שאל ווילי בפליאה.
"תביטו לשם." אמר סטייסי וסימנה בקו הולוגרפי זעיר לכיוון מספר נקודות שעפו מבין העצים במרחק, והתרחקו עד שהפכו לנקודה זוהרת שנצנצה לרגע ונעלמה.
"כן, עוד יום רגיל." אמר ווילי, כלל מבלי לעצור.

"סייטר, אני בוחרת בך!" צעקה המאמנת, ומתוך הכדור הקטן זינק מעין יצור חרקי גדול וירקרק, עם חרבות מעוקלות אדירות במקום ידיים ומבט רצחני בעיניים.
ננסק בלע בקול גדול.
הוא פנה אל ווילי. "אמרת שלא הורגים פה!" אמר.
"כן, אבל אפשר להראות כאילו אתה ממש מתכוון לזה." אמר ווילי.
ננסק פנה בחזרה אל הסייטר, והכין את עצמו נפשית.
"סייטר, ריקוד חרבות!" הכריזה המאמנת.
"סייטר!" צרח הסייטר.
"או, סתום כבר." אמר ננסק, ובתנועה חלקה שלח את הפגיון ישירות אל בין עיניו של הסייטר.
"סיי-" אמר הסייטר, ומת.
"גמרנו עם זה." רטן ננסק, וניגש לשלוף את הפגיון מתוך הסייטר.
"אה, אה, אה," אמרה המאמנת בעיניים מזוגגות.
"זהירות, מפלי מים." הכריזה סטייסי.
"הסייטר שלי!" צווחה המאמנת, ומתוך עיניה געשו זוג זרמי דמעות.
ננסק, שעמד בדיוק מתחת לאחד מהם שלף מטריה משום מקום והציב אותה מעליו במבט קודר.
"נו, מה עכשיו?" שאל.
"יש! ניצחתי!" קרא ווילי. הוא לקח חתיכת מתכת זעירה וביצע איתה ריקוד לא ברור.
"קיבלתי את תג השעועית!"

"נידורינו, התקפת קרן!"
"ננסק, תשסע לו את הקרביים!"

"היפנו, התקפת שיתוק!"
"ננסק, מתקפת חתך-מחריד-לאורך-הפנים!"

"אוניקס, התקפת חנק!"
"אוני- אררגג?" אמר האוניקס, מאחר שמצא שבתוך פיו היה עכשיו ננסק.
הגובלין שילח את פגיונו עמוק לתוך מוחו של היצור, ועירבב אותו עד שהוא הפסיק לזוז.

"הונטר! התקפת ליקוק!"
ננסק בהה בהונטר במבט המום. "התקפת מה?!"
"הונטר!" צווח ההונטר, והתנפל על ננסק.
לרגע הם היו ערימה לא ברורה בצבע ירוק-סגול, ואז צרח ההונטר בכאב אדיר והתפוגג לעננה קטנה של אוזון.

"אייביזאור, עלי תער!"
"ננסק, יאללה בלגנים!"
מספר שניות מאוחר יותר הפך האייביזאור לסלט.

"העסקים מתגלגלים." אמרה סטייסי.
"בהחלט." אמר ננסק בחיוך מאוזן לאוזן, והעיף לאוויר עוד ערימת מטבעות.
"אתה יודע שאנחנו עוזבים בקרוב."
"אה, וואלה?…" מלמל ננסק בחוסר עניין ברור.
"ואתה יודע שלקרדיטים האלה אין שום ערך באף עולם אחר."
"אה, ווא-… רגע, וואלה?"
"אהא."
"בואי סטייסי, הולכים למסע קניות מטורף." ננסק קם ממקומו, הכניס את סטייסי לכיס החגורה וקרא אל עבר החדר השני. "ווילי, אני יוצא לכמה שעות ולא חוזר, סבבה?"
ווילי זינק אל תוך החדר בהבזק מהיר.
"מה!? מה פתאום! אני זקוק לך, ננסק! בעוד שעתיים מתחיל הקרב הסופי נגד הבוס הגדול האחרון המוחלט! אם אנצח אותו אוכרז כפוקימון מאסטר!"
"כדאי שתמצא דרך להסתדר, כי לא בטוח שאני עוד אהיה כאן." אמר ננסק בחיוך עצל.
"אין דבר כזה!" כעס ווילי. "אתה הפוקימון שלי! אתה צריך לעשות מה שאני אומר!"
"חשבתי שכבר עברנו על זה." רטנה סטייסי בשקט.
"שמע, אני לא מבין מה הבעיה." אמר ננסק. "נלחמת כבר נגד כל מאמני הפוקימון במדינה. היית בכל עיר, נכנסת לכל מערה, השגת את כל הפוקימון הסודיים. יש לך את כל שמונת התגים, אפילו את "תג הספונג"ה" המסתורי. ממה אתה דואג?"
"הצלחתי את כל זה רק בזכותך!" ילל ווילי. "בלעדיך, אני סתם מאמן מחורבן!"
"למה שלא תאמן איזה פוקימון אחר שילחם בפגיון?"
"אתה צוחק? ראית איך הם נראים? לרובם אין בכלל ידיים, ולרוב השאר יש עיניים כל כך גדולות שהם חמודים מכדי לעשות זאת."
"אממם, ננסק?"
"כן סטייסי?"
"הייתי משערת שיש לנו הרבה פחות זמן ממה שחשבתי. יש לי הערכת זמן מחודשת."
"למשל?"
"למשל עכשיו."
פתח בין מימדי החל להיווצר לאיטו לצידו של ננסק. הרוח הנושבת דרכו התחילה לעשות שמות ברחבי החדר, מעיפה עשרות ניירות אל האוויר.
מאיפה תמיד מגיעים כל כך הרבה ניירות כל פעם שנפתח שער?
"קיבינימט, לא הספקנו לקנות כלום!" כעס ננסק, פניו מוארות מהבזקי הברקים של השער. "סטייסי, צריך להשאר כאן עוד!"
"אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי להטען שוב!" צעקה סטייסי, להתגבר מעל זעמה של הרוח. "אנחנו עלולים להשאר כאן שנים! אתה באמת מוכן להסתכן בכך?"
ננסק הביט דרך החלון בעיר הנקיה והשקטה, ביערות ובהרים שתמיד היו ברקע משום-מה, בפוקימונים המסתובבים ברחוב עם בעליהם.
"אין סיכוי." אמר ננסק, העיף מידיו את שקית הקרדיטים, וזינק אל תוך השער.
"לאאאא!" קרא ווילי.
השער התכווץ ונעלם.
"אבל, אבל…" יילל ווילי, "אני אוהב אותך, ננסק…"
"ווילי! ווילי!" נשמע קול מבחוץ, ושוטרת צעירה בעלת שיער ירוק פתחה את הדלת. "הקדימו את התחרות! עליך למהר על מנת להספיק!"
ווילי ניגב את דמעותיו, והנהן. הוא אסף אל חקו את הפוקדורים שלו, והכניס אותם אל תוך התיק. אפילו עם כל אותם פוקימונים יקרים מפז, הוא ידע שאין לו סיכוי. הוא פשוט מאמן מחורבן.
ווילי יצא מהדלת, פניו נפולים, לפניו רק הפסד והשפלה.

והלקח להיום, ילדים:
מי שמרמה מצליח לזמן קצר, אך מקבל עונש כפול בסופו של דבר.
לאן יילך ווילי בסוף הקרב? אילו עוד הרפתקאות מחכות לו בדרכו להיות פוקימון מאסטר?
ההמשך, בפרק הבא…