כתר הצינון

בוקרו של יום חדש ראה את הקבוצה מגיעה לארץ מסולעת, הגובלת במדבר רחב. הזמר הנודד נעמד בראש גבעה גבוהה והשקיף אל המרחקים. מאחוריו השתרך ננסק, עולה באיטיות מעלה, מתנשף, מקלל, ומיילל.
"מה אנחנו," אמר ננסק בעייפות, "עושים פה?"
"באנו לראות דבר מה." אמר הזמר הנודד. הוא החל לטפס במורד הגבעה, אל עבר פתחה עצום המימדים של מערה מוצלת.
"את המוות מביט בנו בחזרה?" אמר ננסק, שמערות ענקיות לא עשו לו את זה.
בעוד השניים מתקרבים-ספק-מתגלגלים במורד הגבעה, החל לצאת מהמערה אדם מרשים במראהו. הוא היה גבוה מאוד, לבוש בגדים כחולים וכובע כחול זקוף. בידו החזיק מקל עץ מעוטר. זקנו הארוך היה מטופח להפליא.
האיש הביט בהם בחומרה בעודם מתקרבים אליו.
"הו, שלום לך איש הדור זקן. ואיזה תפקיד אתה?" שאל ננסק, שכבר הבין את התבנית החוזרת.
"אני השר." ענה האיש.
"אבל אתה נראה כמו קוסם."
"אבל אני שר," ענה השר.
"למה אתה גר במערה?" שאל ננסק.
"כי זוהי מערת השר." אמר השר.
"זה רק הגיוני." משך ננסק בכתפיו.
"אדוני השר!" אמר הזמר הנודד, מצדיע עם הפיקולו. "השמועות גורסות כי אתה מחלק קמיעות מעבר, בתמורה למשימות אותן אתה מטיל על
הרוצים בכך. אנא הטל עלי משימה."
"אם תרצה בכך, אטיל עליך משימה." אמר השר, כאילו לא שמע כלל את הזמר הנודד. "אתה חייב להשלים את משימתך, כשתעשה זאת אעביר אותך בקסמי בחזרה לכאן ו-"
ננסק נאלץ להתפרץ. "אז אתה כן קוסם!"
השר התעלם. "ואתן לך קמיע, אם עוד יש לי כאלו, כפרס."
"מצוין." אמר הזמר הנודד, וחזר על דבריו כאילו לא שם לב לכך. "אנא הטל עלי משימה."
השר התרומם למלוא גובהו, הניף את מטהו באוויר, וצעק: "עליך…"
הם המתינו כמה רגעים, בזמן שהשר הטיל קוביה בראשו או משהו בסגנון.
"עליך להרוג שחקן אחר (1 נשמה)!" הכריז.
"אין בעיה." אמר הזמר הנודד מבלי למצמץ. "אני בוחר במגדת העתידות."
סטייסי השתנקה. "מה, למה?" היא שאלה בקול מעט נפגע. "בחורה צנומה, יפה, נוטה למיסטיקה… מה היא עשתה לך רע?"
"את צוחקת?" אמר ננסק. "היא יכולה לבחור אחד משני קלפים! זה שובר את האיזון במשחק, זה לא פייר!"
אבל הזמר הנודד אמר: "היא בגדה בי עם המכשף."
ננסק הגביה גבותיו, והצביע לאחור. "מה, עם השר?"
"לא, הוא הקוסם," אמר הזמר הנודד.
"זה לא אותו דבר כמו מכשף?" שאל ננסק.
"לא, רגע, אני מתכוון שהוא שר." אמר הזמר הנודד. "אוף, בלבלת אותי."
"אז המכשף הוא השר?"
"מי מהם הוא הקוסם?" שאלה סטייסי. "כמה לחשים יש לו ליום?"
"אחד," אמר הזמר הנודד, "אבל זה למעשה המכשף."
"המכשף הוא הקוסם?" שאל ננסק בתמהון. "אז מי זה בעצם השר?"
"קיבינימט, אולי כבר תלכו מכאן!" שאג השר מתוך המערה. "כמה רעש אתם עושים, בחיי! אני צריך להפסיק לחלק קמיעות, זה מושך הרפתקנים כמו זבובים."
"אז הרפתקן הוא זבוב." סיכם ננסק.
"ואנחנו הולכים ימינה." אמר הזמר הנודד. אז הם הלכו ימינה.

כתר הצינון

הקבוצה המשיכה ימינה לכל אורך היום. הם חלפו על פני אבנים עתיקות החקוקות ברונות עוצמה, חצו את התהום הכבירה, ועקפו קרחת יער שהזמר הנודד סיפר כי היא מקוללת. למעשה, זה די מפליא שכאשר הם נכנסו אל העמק הנעלם היתה זו רק שעת צהריים.
"שמע, כואבות לי הרגליים," אמר ננסק. "נוכל לשבת ולנוח קצת?"
"לא כאן." אמר הזמר הנודד. הוא נראה דרוך מתמיד, עיניו סורקות את העמק הרחב ביסודיות. "העמק הזה מסוכן." הוא אמר. "כאן קורים שלושה דברים בכל יום."
ננסק התיישב על איזו אבן, והחל לחלוץ את המגפיים. "הנה שלושת הדברים שאני רוצה שיקרו היום: לאכול ארוחת צהריים, לאכול ארוחת ערב, וללכת לישון."
"הממ," אמרה סטייסי. "טכנית, לישון זה כבר בלילה."
ננסק הרהר.
"זה נכון." הוא אמר. "נקודה טובה. תגיד, זמר נודד, יש לי שאלה בקשר ללילה. מה לעזאזל עושה כאן דוב?"
"עזוב את הדוב," אמר הזמר הנודד, נשען על עץ בנינוחות, מבט מוטרד מעט בעיניו. הוא חכך את ידו בסנטרו. "השאלה הקשה היא אם ללכת לשוק ולתפוס את חד הקרן, או להילחם במגדת העתידות."
ננסק הביט סביבו. העמק היה הרבה יותר עמוס ממה שזכר – מסתבר שמישהו החליט להקים שוק קטן בצידו השני של הנהר. אנשי השוק התעלמו בעליל מהדוב העצום המיירר דם מפיו, שבטש באדמה וקרע סלעים כאילו היו נייר, ממש מטרים ספורים מהם. את מגדת העתידות אפשר היה לראות יושבת לצידו של הדוב, על גדות הנהר. שולי שמלתה הארוכה התבדרו בזרם המהיר, ושערה התבדר ברוח, כמו גם דפי הספר אותו קראה.
"מזל ביש," אמר ננסק, גאה בעצמו על כך שהצליח להשתמש במילה ""ביש"" במשפט. "נראה שלא תספיק להרוג את מגדת העתידות. עוד שנייה הדוב יפתח אותה לעשרים חלקים שווים. לא היה אמור להיות כאן גם חד קרן?"
"מה נשמע." אמר חד הקרן, שעמד ליד ננסק. הגובלין קפץ קצת. הוא פנה אל החיה האצילית, שמבטה המשועמם היה אצילי בערך כמו ערוגת סלק. החד-קרן הצליח איכשהו להיראות לא מגולח ושמן.
"הכל סבבה, איך אצלכם." אמר ננסק.
"אתה יודע, עובדים." החד-קרן פנה לזמר הנודד. "מה נשמע. צריך עוד תומך אולי? אני אעשה אותך חכם יותר, אני שווה."
"אתה עושה אותי טיפש יותר רק בכך שאני בקרבתך." אמר ננסק.
"אני מצטער חד-קרן," אמר הזמר הנודד, "אבל יותר חשוב לי לחסל את בת-זוגתי שתחיה מגדת העתידות."
"אני מבין, זה בסדר." אמר החד-קרן. "שמע, אני בכל מקרה כאן עד קץ הזמן, אז אין לך מה למהר, אבל אם אתה עובר באזור אשמח להצטרף."
"תן לי לנחש," אמר ננסק לזמר הנודד. "אם אתה נפגש עם מישהו מחבריך, אתה לא יכול להרשות לעצמך להגיב באיזושהי צורה שהיא לשאר הדברים שאתה רואה סביבך באותו יום. נכון?"
"אנחנו קוראים לזה ""חוק החברותה""." אמר הזמר הנודד בחיוך עליז, בעודם יורדים לעבר הנהר.
"כולכם מטורפים."
"פשוט מנומסים." אמר הזמר הנודד בגערה. "שזהו מושג שכדאי לך להפנים."
"פשטות?" אמר ננסק.
"נימוס."
"עננים!" אמרה סטייסי.
ננסק הוציא אותה מכיסו. "סליחה, מה?"
"אנחנו לא משחקים את משחק המילים?" אמרה סטייסי. "כל אחד אומר מילה, והשני צריך — ממהממם ממהממם, ממהמם"
ננסק החזיר את סטייסי לכיסו.
"בכל מקרה," אמר, "אני מבין שאנחנו לחלוטין לא נתייחס לדוב הזה, אפילו שעוד רגע הוא מגיע לגברת מגדת והופך אותה לזמן עבר."
"חיה חמודה," אמר הזמר הנודד ונופף לדוב, בעודו חוצה את הגשר הקטן שמעל הנהר. "אם לא מתגרים בו, הוא לא תוקף."
"והדם הזה שנשפך מפיו, זה בטח קטשופ."
"הו לא, זה דם." אמר הזמר הנודד. "באמת מעניין מאיפה זה מגיע."
"בעיות באולקוס." מלמל ננסק, והתכוון לעצמו.
הזמר הנודד הילך אל מגדת העתידות, ונעמד לצידה. הוא קד בחינניות. "גבירתי."
"הו, עלם נאה." אמרה מגדת העתידות וחייכה חיוך מקסים. ננסק כבר התחיל לשנוא אותה.
"הצפרא טבך?" שאל הזמר הנודד, מושיט את ידו ועוזר למגדת העתידות לקום על רגליה. היא קיפלה את הספר אל תוך כיסה.
"ליבי שש אל חזון הניחוח."
ננסק הרים גבה והוציא את סטייסי מכיסו.
"באיזו שפה הם מדברים?" שאל את האבן, בעוד זוג ההרפתקנים ממשיכים להרעיף גינוני כבוד אחד על השני.
"זה לא שפת החושך של מורדור, זה בטוח." אמרה האבן.
"מה זה מורדור?" שאל ננסק.
"סוכנות ביטוח." אמרה סטייסי מבלי להניד עפעף, מאחר ולא היה לה.
"נשמע מסוכן."
"אין לך מושג עד כמה."
"התואילי להיווכח עימדי אודות מעשים וסיפורי ערש?" שאל הזמר הנודד, ועל כך ענתה מגדת העתידות בחיוך מקסים נוסף, ושלפה ממאחורי גבה כידון עצום מימדים.
"אה." אמר ננסק למראה כלי המשחית הכביר. "סלחי לי, נראה שיזדקקו לי עוד רגע." אמר לסטייסי, מחזיר אותה לכיס.
הגובלין התקדם אל זיקת הדו-קרב הממשמש ובא. "סליחה, מה זה?" שאל את מגדת העתידות.
"נכבדי," פנתה אליו מגדת העתידות, קדה מעט. "זהו הרומח הקדוש, אשר הוביל את סר אוגוסטיניוס לקרב נגד שבעת דרקוני התהום."
"כמובן," אמר ננסק. "אבל מה הוא עושה?"
מגדת העתידות הביטה בו במרירות. "עושה אותי חזקה יותר, אלא מה?"
"אירוני, בהתחשב בכך שאת צריכה להיות חזקה כמו סוס רק כדי להרים אותו."
"נו, בטח. אני חזקה בטירוף." אמרה מגדת העתידות. לאחר רגע הוסיפה כהסבר, "כי הרגתי המון חזירי בר ושדונים…?"
"אה, כמובן, בטח." אמר ננסק והוסיף בלחישה "מאנצ"קינית."
ובשאגת קרב זו, הסתער הזמר הנודד בפיקולו שלוף.
"מכת סי במול!" אמר הזמר הנודד, משסף את מגדת העתידות עם הפיקולו.
"פרחוני אבקת רוח לבנים!" הכריזה מגדת העתידות, והצליפה בזמר הנודד עם הכידון.
"היה טוב לפגוש אותך שוב." אמר הזמר הנודד בשמחה, מחזיר את הפיקולו לנדן.
"תמיד תענוג להחליף איתך ברכות." אמרה מגדת העתידות, נשענת על הכידון בכיף.
"לא יכולתי שלא לשים לב," אמר ננסק והצביע על בטנה של מגדת העתידות, "שאת מדממת למוות."
"זה יעבור לי עד מחר." אמרה מגדת העתידות בביטול, ונפלה מתה.
קולות השוק התערבבו ברחשי המים הזורמים בנחל. הדוב התחיל לרחרח את האוויר בסקרנות, ושלח מבט לעבר ננסק.