הגיחוך שבמוטציה

היום מצאתי את אתר "ערכים", אתר מחזירים בתשובה מעוצב היטב, מנוסח לעילא, ומרשים גרפית. שלושת ההגדרות ל-"כל מה שנכתב כאן הוא אמת" באינטרנט. כמה חבל שאין איזה סינון תוכן בכניסה לאינטרנט, אבל אין מה לעשות.

בסטטוס הג"ימייל שלי שמתי קישור לאחת הכתבות החביבות שמצאתי, "הגיחוך שבמוטציה". כמו שנסחה את זה אביב, "הלינק בסטטוס שלך הוביל לתאונה פתאומית של התפוצצות המוח שלי."

עברתי על כמה מאמרים באתר, ורובם לועסים את אותם טיעונים המוכרים כבר לכל ספקן חובב מאתרים נוצריים בחו"ל. למרבה התדהמה, למרות הטיעון הזהה, נוצרים מגיעים למסקנה שיש ישו בעוד יהודים מגיעים למסקנה שיש "אלוקים"! אכן, כוחה של הישות העליונה, או ליתר דיוק, של האמונה בה, חזק מאותה "רציונליות" המפריעה לנשמה למלא את יעודה בעולם.

לא ניכנס לניתוח הכשלים האינסופיים שבכתבות, מאחר ואנחנו עושים דברים שכאלו באופן די קבוע בספק סביר. אחרי שאתה לומד פעם אחת לראות את הכשלים שבטיעונים הקבועים האלו, אין יותר צורך לעבור שוב-ושוב על כל אחד ואחד מהם. הרי אין לזה סוף.

משפט אחד במיוחד קפץ לי כמציק. אוקי, משפטים רבים לאין-ספור קפצו כמציקים – כי לא משנה כמה פעמים אשמע את הטיעונים האלו, הם תמיד משגעים אותי – אבל אחד קפץ לי באופן יוצא דופן. הוא מתוך העמוד "כיצד נוצרו שיטות המטריאליזם והאתאיזם", יצירה רטורית מופלאה של גיבוב פרופוגנדה ללא ביסוס או אפילו התקדמות לפי קו הגיוני אמיתי, שבכל זאת מצליחה להיות ממש משכנעת באופן הניסוח הרהוט שלה, אם אינך יודע כיצד להתגונן בפני התקפה ממטית שכזו. הוכחה מעניינת באמת – ואני רציני – לכוחה של השפה והרטוריקה.

הכתבה מדברת, כאמור, על האופן בו המטריאליזם, הפילוסופיה שבבסיס השיטה המדעית, עלתה במהלך מאות השנים האחרונות, וכיצד התבססה בעולם. זה כמובן מוצג כדבר מה שלילי. לקראת הסוף מופיע המשפט המרתק הזה:
"כל עוד מצויים בעולם אנשים חושבים, שלטון הכפירה נתון בסכנה. כל עוד יש מי שישאל שאלות מביכות בחלקן, העשויות להוביל למסקנות לא רצויות, נצחון שיטת הכפירה אינו מובטח."

במבט ראשון זהו משפט מכעיס מאוד, מאחר וזוהי בדיוק הגישה בה נוקטים ספקנים ואותה הם מעודדים, אם רק תחליפו "כפירה" ב-"אמונה חסרת ביסוס". מי הם, החצופים האלה, שמעיזים לטעון שצריך להטיל ספק בשיטה המדעית? ושזוהי הדרך להגיע לראיית העולם המוטרפת שלהם?
אבל במבט שני, מפוכח ובוחן יותר, עולה שאלה מעניינת: איך ייתכן שגם הספקנים וגם המחזירים בתשובה משתמשים בדיוק באותו עיקרון, בבסיס הטיעון שלהם? "צריך לשאול יותר שאלות, אפילו שאלות מביכות – במיוחד שאלות מביכות – וככה תגיעו ל-X". איך ייתכן שהטענה הזו עובדת, כביכול, לשני הצדדים?

אני חושב שיש כאן שתי רמות לדיון. המחזירים בתשובה פונים לקורא ברמה החברתית. בקשתם היא בעצם "לפרוץ נגד הממסד", להתעמת במוסכמות שבחייו של הקורא (החילוני, הרי). אין זה משנה בכלל מהו המסר שהם מנסים להעביר: כל קבוצה שמרגישה עצמה במיעוט למול ממסד חזק תשתמש בטיעון "צריך לשאול שאלות" כדי לנסות להילחם בו. (כמובן, היא תתעלם, או תמצא תשובות מספקות רטורית אך לא מעשית, לשאלות ששואלים נגדה). במקרה זה, המחזירים בתשובה מבינים שהם בנקודת חולשה למול העוצמה המבוססת, הפרדיגמה הכל-כך נרחבת, של המדע בחייו של החילוני. הפנייה הזו מעידה על נקודת מוצא חלשה, וזה דווקא מוצא חן בעיני. לפני מאה שנה, לא היה כל צורך בטיעונים שכאלו, או בכלל באתר שכזה.

ומה לגבי הספקנים? גם אנחנו מדברים ברמה החברתית, בהחלט. גם אנחנו מעוניינים שישאלו שאלות, כניסיון להוציא אנשים מהדוגמה של חייהם – ולא רק בעלי אמונה, אלא גם כל מי שחיי את חייו בעמימות וללא חשיבה ביקורתית. אבל כשאנחנו אומרים "צריך לשאול שאלות", אנחנו מתכוונים לכך גם ברמה נוספת, עמוקה ומשמעותית הרבה יותר. אנחנו חושבים ששאילת שאלות היא האמצעי להכרת המציאות. אנחנו רואים בשאילת שאלות כלי אמיתי, אמצעי קוגנטיבי מקיף, ולא רק נשק במלחמה נגד איזו פרדיגמה שלא מוצאת חן בעינינו. מטרתו של הכלי הזה היא להתגבר על הכשלים הטבועים בנו, פסיכולוגית וביולוגית, על המוגבלויות הצרות שלנו, כדי לזהות כמה שיותר מהעולם האמיתי ולהבין אותו. כל כך הרבה זבל קוגנטיבי יושב לנו בראש, עד שלחלקנו יש הרים על הרים של מוסכמויות שאינן אלא הבניות מלאכותיות, חסרות ביסוס בעולם, לא באמת יושבות על שום דבר מלבד מילים שאמרו אנשים אחרים לפניהם.

בגישה הספקנית לא ניתן להילחם באמצעות "שאילת שאלות" כנגדה. היא-היא שאילת שאלות. זוהי אינה דיעה, או פרדיגמה, אלא פשוט כלי קוגנטיבי. הספקנות, והמדע כולו, אינם דת, או מוסכמה חברתית, או כל קונסטרקט מנטלי אחר: אלא פשוט אמצעי. מכאן מגיע כוחם העצום.
"מדוע אני חושב את מה שאני חושב?" כל עוד יש בעולם אנשים שמוכנים לשאול את עצמם את השאלה הזו, כל אמונה חסרת ביסוס מצויה בסכנה. כל עוד יש מי שישאל שאלות מביכות, ואז גם יצא לחפש את התשובה במקום לפנות לרבי הקרוב שיגיד לו מה אומרת הגמרה שהתשובה הזו אמורה להיות, מה שעשוי להוביל למסקנות לא אהודות – והאם הן רצויות בעיניו או לא, אין זה רלוונטי כלל – נצחון הקנאים אינו מובטח.

אם גם אתם מסתובבים קצת באתר הזה ונעשים מאוד כועסים, אולי תחליטו לשבת ולכתוב תשובה עסיסית באחת הכתבות. מומלץ שלא, אחר כך סתם תכעסו על עצמכם שבזבזתם את זמנכם, שהרי הבחורים לא באמת יתייחסו לתגובותיכם בענייניות, אם בכלל יאפשרו להם להישאר באוויר. עשו משהו מועיל כדי לפרוק את התסכול: כתבו על כך פוסט בבלוג, או סטטוס בפייסבוק. קשרו לכאן, אם אתם רוצים. תכתבו את התגובות שלכם באופן מקיף, מלא, ובתנאים שלכם – לא שלהם. בכך תציגו לאנשים רציונליים אחרים – מכרים, שקוראים את מה שאתם כותבים – את העניין, ותעוררו דיון, המוני דיונים. אולי בכך תגרמו גם להם להמשיך ולהפיץ את הדיון. אין טעם להילחם במשוכנעים, אבל זה כבר ראוי להסבר מפורט באיזה פרק של ספק סביר.