אודות אנגליה, מסקנות לקראת שובנו

פעם פעם, לפני שבועיים, חזרנו אשתי ואני משבועיים באנגליה. אשתי, למי שלא יודע, היא סטודנטית מצטיינת, עטורת מלגות, מבוקשת בכנסים ויפת תואר לספרות אנגלית, המתמקדת במדע בדיוני ופנטזיה. דרכה לדוקטורט תעבור, כך נראה, באנגליה, ואנחנו עתידים לעבור לשם בעוד כתשעה חודשים. כדי להחליט לאיזו אוניברסיטה ללכת, יצאנו לשבועיים של ראיונות ושיחות עם מני פרופסורים ומנחים, כדי לקבל רושם ולבדוק התאמה למול התזה שדסי מעוניינת לעשות, על כיצד לונדון של דיקנס היוותה את ההשראה לז'אנר הפנטזיה האורבנית (מימינכם אפשר לראות שאשתי מגניבה).

ברמה היותר ארצית, יש כמה רשמים לקראת חזרתנו באזור אוגוסט 2012, וכל מני מסקנות מוזרות.

למשל, לחשוב פעמיים לפני שקונים משחק לוח, כי אם לא יצא לי לשחק אותו בחודשים הקרובים, עדיף כבר לחכות ולקנות אותו באנגליה, כי חבל לסחוב אותו סתם הלוך ושוב. 

וגם, שמצאנו לעצמנו פאב מקומי שמצא חן בעינינו, "האריה האדום והאננס". כן. יש שני דברים מדהימים לגבי הפאב הזה – חוץ ממבצעי הסטייקים של יום ראשון וקינוח הקאסטרד, כלומר. ראשית, שהפאב הזה ישב במקומו מאז 1751. אולי לפני; לפי הכתוב באיזה סיכום נחמד שמופיע על הקיר, זהו התאריך המוקדם ביותר שבו יש רישום לפאב בשם "האריה האדום". מאז הוא זז קצת הצידה, חזר, ב-1900 ומשהו התמזג עם פאב "האננס" שהיה לא רחוק, ועכשיו הוא פשוט שם. כבר 250 שנה. הדבר המדהים השני הוא, שזה לא כזה שוס באזור הזה. ככה פשוט קיימת אנגליה. היא פשוט… נותרה שם.

עכשיו, זה גם מקסים, אבל זה גם, בסופו של דבר, כשרוצים לעבור לגור שם ולקרוא לארץ הזו בית (לשלוש שנים בערך), מוזר ואולי קצת דורך במקום יותר מדי. שמרנות וטקסים ומסורת והרגלים זה הכל טוב ויפה כשמסתכלים על זה מבחוץ ואומרים "הו! כמה מופלא", אבל בסופו של דבר, כתושב, אני רוצה משהו מודרני. עכשיו, זה לא שחסרים דברים מודרניים בלונדון, מה פתאום, אבל יש משהו מקבע, עתיק, בבתים האלו, וזה משהו שעלול להסתנן לך לראש כשאתה נולד, חי ומביא צאצאים בסביבה שכזו. 
אבל מה אני דואג, יש כל כך הרבה מהגרים שם, שזה מתאזן. 

התופעה המוזרה ביותר בכל הטיול היתה דווקא כשנחתנו לראשונה ולא הרגשתי בחו"ל. יצאנו משדה התעופה ולא הרגשתי בחו"ל. נסענו בקאנטרי סייד האנגלי, ולא הרגשתי שזה זר במיוחד, וכשהגענו ללונדון ונסענו בטיוב, השגרתיות היתה בולטת במיוחד בהתחשב בכך שאין שום דבר שגרתי במה שעשיתי. או שמא?

הקסם התפוגג, זה כבר היה ברור. מצער? מעט, בוודאי. קשה לי לשים את האצבע על הסיבה האחת, ואולי יש כמה.
ראשית,  המנטליות – זהו לא טיול תירותי, אלא הכנה ראשונה לקראת מעבר דירה. אז על מה מסתכלים? על כמה נוח יהיה להגיע לעבודה, על המרחק עד לסופרמרקט, על המחירים בבתי קפה וסנדוויצ'ים. אין שום קסם ברחוב הרוא"ה ברמת גן, עבורי לפחות, ומאותה סיבה ממש, אין הרבה קסם ב-Acton Town. 
שנית, היתה שמש. עכשיו, זה נשמע טפשי, אבל אני יודע שבאנגליה אין שמש, ובכל זאת, כשנחתנו, היתה שמש חזקה ומסנוורת, שנשארה במשך יומיים. (אחר כך הכל נעשה אפרורי ונורא, אז זה בסדר. בשבוע השני כבר הייתי מוכן לכוונות התאבדות). זה הפריע לי לקבל את אנגליה כאנגליה, ולא, נגיד, כמקום אחר בארץ. 
שלישית, אחרי ירח הדבש שלנו בשנה שעברה, במהלכו עשינו בערך 8-9 טיסות סה"כ (בתוך ארה"ב בעיקר), טיסות ככלל כבר לא ממש.. מעניינות אותי. אני חושב שחלק מתחושת ההתרגשות לקראת חו"ל מתחילה כבר בלילה שלפני הטיסה, אלא שכאשר הטיסה היא לא הרבה יותר מטרחה קלה וסטנדרטית, לו"ז ההתרגשות צריך להידחף קדימה, ועוד לא עשיתי את השינוי המנטלי הזה.
רביעית, ואולי הסיבה הכי משמעותית חוץ מהסיבה הראשונה, זו היתה לי הפעם החמישית באנגליה. כן כן, אני טוחן אנגליה ידוע. מסתבר. בגיל 14 בערך אמא לקחה אותי ואת אח שלי לשבועיים, והדביקה אותי באהבתה ללונדון; באזור 21 רועי ואני עשינו טיול אנגליה-צרפת; באזור 23 נשלחתי מויגיימס לסקר כנס משחקים ובאותה הזדמנות חלקתי חדר עם ירון וליאת; איפשהו ב-25 אביב, רועי ואני נסענו לסופ"ש ארוך באנגליה; והנה, עכשיו, הסתובבתי שם עם דסי במשך שבועיים. סה"כ הייתי באנגליה יותר זמן משהייתי בגליל + רמת הגולן ביחד, וביקרתי אותה בתדירות שדומה למדי לביקורים שלי בירושלים. אני לא מתלונן על כך, רק מסביר לעצמי מדוע להיות באנגליה, ולונדון ספציפית (כי באוקספורד, כשביקרנו עכשיו, דווקא היה איזה קסם), מרגיש לי כל כך נורמלי.

בסופו של דבר, למדתי להעריך שאיפשהו, מתחת לשכבת הקסם, כל המקומות הם אותו דבר – יש להם יתרונות וחסרונות. 

זה די בולט באנגליה, כשאתה מתפנה מלהיות מוקסם ממנה ומתחיל להסתכל מסביב. למשל, שהשמש מופיעה איפושהו בשמונה בבוקר, או אולי רק אור (כי שמש של ממש, זה הישג זה), ואז נעלמת איפשהו בשש בערב. אומנם אנחנו בסתיו, אבל זה עדיין מזעזע. הקור, גם הוא פחות מקסים כאשר זה כל מה שיש לך – ובראש שלי, כשאני חושב על טווח של שלוש שנים, יש די הרבה קור. הטיוב, למרות שהיא חלק ממערכת תחבורה מעוררת קנאה ביחס לארץ (לא חוכמה, יש איים בודדים עם יותר נתיבי תחבורה מגוש דן), גם עמוסה נורא בשעות הלחץ. יש מעין בתי הימורים – על כדורגל ומרוצי סוסים, להבנתי – כמעט בכל פינה. ירקות זאת המצאה נדירה שמעטים שמעו עליה, ואחוז המקומות שמציע Wi-Fi חינם נמוך בחצי לעומת הארץ. אוקספורד היא אי קטן של שום דבר, שאולי מקסים, אבל אני מתקשה לראות את עצמי גר שם יותר מחודש, שלא לדבר על שלוש שנים. ולהגיע לכל מקום משמעותי דורש כשעה וחצי נסיעה באוטובוס. 

בסופו של דבר, הבנתי שאני רואה לא מעט בעיות, שכולן יחסיות, כמובן, לארץ. בקיצור, יש יתרונות לארץ, יש יתרונות לאנגליה. זאת היתה הבנה מפכחת, שכן היתה לי איזו תחושה בירכתי הראש שישנם מקומות בעולם שהם אבסולוטית נוחים יותר למגורים לעומת אחרים. עכשיו, אני פחות בטוח. או אולי, ההבדלים פחות קיצוניים מכפי שהעלתי בדעתי בעבר. 

אני הולך ומתכונן לקראת מגורים באנגליה, ולפחות את הצעד החשוב ביותר עד כה עשיתי: מצאתי מועדון משחקי תפקידים. שלושה, למעשה. אני מאמין שיהיה בסדר.