בהיעדר כלבונת

הפודקאסטים הולכים ומצטברים.

לעולם יותר לא אבקר ב-75% מהמסלולים המתפתלים מהבית שלי למרחק של כ-500 מ' לכל היותר.

הדלת לאמבטיה פתוחה כל הזמן, וזה עדיין נראה מסוכן.

אין יותר שום דבר שיקפוץ עלי בעודו מתמתח כי הוא הרגע התעורר, כשאני פותח את הדלת לדירה ב-11 בלילה.

לא צריך יותר לארגן תורנות שמירה על הצלחת בזמן שבן הזוג הולך להביא מיץ מהמטבח.

הקול "גנננמממפפפ", כגניחה נוהמת הנפלטת לאורך שתי שניות ארוכות, לא נשמע עוד באקראי מאזור הרגליים שלי.

לא צריך עוד לוודא שמישהו יהיה בבית באזור הצהריים, פלוס מינוס שעתיים לכאן או לכאן.

אין לי על מה להסתכל בכל פעם שאני נכנס למטבח, כי אין יותר קערות למלא. סתם רצפה.

אם מדברים על רצפה, אין יותר שום דבר שימתין בסבלנות עד בעודנו מכינים אוכל כדי לתפוס את מה שנפל (ולגלות שזה לא לטעמה).

אין למי לתת שליש מהנקניק שהוצאתי עכשיו מהמקרר.

כשאני לבד בבית כל היום, אני באמת לבד בבית כל היום.

כשהולכים מחדר לחדר, אז, פשוט, הולכים, מחדר לחדר. שום דבר לא מלווה אותך כדי לוודא שאתה תמיד קרוב אליו. או עומד בדרך, למשל.

המילה "קקי" נעלמה מהלקסיקון שלי כמעט לחלוטין, וזה אחרי שהיוותה בערך 40% מהאינטראקציות ביני לבין דסי.

בסך הכל יותר נוח. 
אז מסתבר שיש דבר כזה יותר מדי נוח.