להנחות בעולם המבוך

עוד לא שיחקתי בו כמו שצריך, אבל אעשה זאת בהזדמנות הראשונה. וזה למה:

למנחה בעולם המבוך (ואנור, בתרגומו העברי) יש שלושה חוקים עיקריים. מטרות, עקרונות, ומהלכים. אלו אינן עצות הנחיה, ואלו אינם יישומים ספציפיים של חוקים כלליים החלים על השחקנים. אלו הם החוקים שלו, כמו שלשחקנים יש חוקים משלהם, ומטרתם לוודא שהמשתתף בסיפור שקוראים לו "המנחה" יעשה את עבודתו, כמו שחוקי השחקנים מנסים להשיג אותו דבר כלפי אלו שאנחנו קוראים להם "שחקנים". אבל כולם מספרים סיפור, והשיטה גורמת לכך, ולכן לכולם יש חוקים.

"המטרות הם הדברים שאת שואפת תמיד להשיג במהלך הנחיית משחק בואנור:

• לתאר עולם מופלא.
• למלא את חיי הדמויות בהרפתקאות.
• לשחק כדי לגלות מה קורה.

כל דבר שאת עושה ואומרת סביב השולחן (וגם מעבר לו), נעשה כחלק מהניסיון להשיג את שלוש המטרות האלו, לא פחות ולא יותר. מה שלא נמצא ברשימה הזו הוא לא אחת ממטרותיך. את לא מנסה לנצח את השחקנים או לבחון את יכולתם בפיצוח מלכודות מורכבות. את לא נמצאת כאן כדי לאפשר לשחקנים לחקור את העולם המפורט שיצרת מראש. את לא מנסה להרוג את הדמויות (למרות שהמפלצות אולי מנסות זאת). ואת בהחלט לא כאן כדי לספר סיפור מוכן מראש."

הטקסט ממשיך ומפרט על כל סעיף, אבל אני חושב שהפסקה הזו, מעל הכל, מראה את הגישה השונה כל כך של משחק נראטיבי לעומת משחק סימולציה. אנחנו ביחד מספרים משהו. אנחנו נדאג שיקרו לדמויות דברים רעים, כי ככה זה מעניין. אף אחד לא מנסה לנצח, או להצליח – אנחנו מנסים ליצור חווית סיפור קוהרנטית. זה כמו אחרי הפעם הראשונה שאתה קורא את החוקים של פיאסקו, והעיניים שלך נפערות, ואתה פתאום מבין איך ראית עד עכשיו רק חצי מהיער, ונפלא ככל שיהיה, אתה בכל זאת מפספס עוד חצי יער שלם, והעצים בו שונים לגמרי.