אף על פי כן

איפשהו בתיכון נחתה עלי ההבנה – יש לי אף גדול.

לקח לי זמן מה להבחין בכך, כי היה לי מלא שיער, אז בכל פעם שהייתי מסתכל על עצמי במראה, בדרך כלל הבחנתי בשיער. אבל מהרגע ששמתי לב לאף הוא היה, ובכן, תקוע לי מול הפנים כל הזמן.

לא יכולתי להפסיק להבחין בגודלו של האף, אז התחלתי לשאול את עצמי מה אפשר לעשות בעניין אותו הגודל. למה בעצם הוא גדול כזה? והאם אפשר לנסות לעשות משהו בעניין?

ראשית פניתי להביט קצת יותר לעומק בפנים של אבא. הממ. כן, נראה שיש לי נטיה גנטית לאף טבעי. טוב, בכל מקרה, זה לא אומר שחייבים להיכנע לתכתיבי הטבע, ולכן בחנתי גם את דפוסי ההתנהגות שלי. כמי שחובב אוזניים נקיות ואף נקי, נהגתי לחטט באף במידה מוקפדת משהו – לאו דווקא בתדירות גבוהה, אבל באופן יסודי – והבנתי שלעיתים אני עושה את זה עם האגודל, מה שעלול להוביל להרחבה טבעית של הנחיר, ועקב כך, הנחתי, של האף. אז השתדלתי להפסיק עם זה.

דברים לא השתפרו במיוחד, אבל לפחות היתה לי קרן אור אחת. כמעריץ נלהב של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, אותו קראתי לראשונה באותו הגיל בערך, שמחתי לגלות שגם לדאגלס אדאמס היתה בעיה עם האף.

זאת לא היתה תקופה של הרבה אינטרנט, אז במשך זמן רב לא ידעתי איך הוא בכלל נראה, וכאשר בסוף גיליתי, אני לא זוכר שדווקא התרשמתי במיוחד מהאף. אבל אדאמס עצמו לקח את האף שלו קשה במיוחד, ואפילו כתב עליו מאמר פעם. שכך התעודדתי מזה שאפילו אם האף שלי אכן גדול, לפחות יש לי איזה קשר עם הסופר המוערץ עלי.

זו גם התקופה בה התחלתי לכתוב, ואני חושב שחיבור האפים המוזר הזה אפילו עודד אותי לכך. סה"כ, העתיד היה נראה אופטימי.

הכל השתנה כשאומת האש תקפה.

ספינת הברזל הגדולות, הפולטות ענני קיטור ועשן, הפציצו את חומות הנמל מרחוק בסילוני אש וקליעי קטפולטה בוערים. בטרם הספקנו להתפנות מהעיר, הם כבר פלשו אל הרציפים. חייליהם הסתובבו ברחובות, רודפים אחרי כשפי אדמה עם חניתות ארוכות וכשפי אש מיומנים, לבושים כולם במדיהם האדומים.

במשך חודשים ניסינו להסתתר במערות שמחוץ לעיר, עד שהגיע אלינו דבר קיומה של המחתרת. הם עדיין מתארגנים, מתאספים, שוקלים את המצב, אבל המוראל ירוד והמנהיגים רבים בינם לבין עצמם. המצב נראה עגום – חיילי אומת האש מסתובבים בדרכים, כשפי אדמה מסתתרים ונמנעים מלחשוף את עצמם.

רק האוואטר יכול היה לעצור את כשפי האש האכזריים – אך דווקא כשהעולם היה זקוק לו יותר מכל, הוא נעלם. אבל עוד לא איבדתי תקווה. אני עדיין מאמין שאיכשהו, מתישהו, האוואטר ישוב ויציל אותנו.

הוגש לתחרות הסיפורים הקצרים של אייקון 2015, "להביורים"