גיבור ורע לו: גבולי למדי

אתמול לא כתבתי, ואני אמור לכתוב כל יום בדצמבר (נו, בערך), אז היום כתבתי יותר. נגיד, פרק חדש של ננסק.
אבל לא בדיוק, כי הוא יצא קצת בוסרי, קצת מחוספס, ועל נושא שמעטים בלבד יתחברו אליו (אפילו יותר מהרגיל!), אז לא אכניס אותו ממש כחלק מהסדרה, טכנית.

הבזק פתאומי נראה בשמיים המעוננים מעל לעיר.
דמות פתאומית הופיעה בפתאומיות בשחקים, והחלה לעשות דרכה לעבר הקרקע במהירות הצפויה, אך, באופן פתאומי.
איש לא חשב להרים מבטו לעבר הדמות, ואיש גם לא היה ליד הבניין ההרוס לתוכו היא התרסקה.
…מלבד לאיש אחד, קירח, החובש כובע מיושן. הוא הנהן לעצמו, וחלף לצידו השני של הרחוב.
מתוך ענן האבק הקטן שבחצר הבניין התרומם ננסק, נאנק, ונפל לאחור.

תעלומות
קריאת מחשבות
זינוק במקום
שיגור
פסיעה
השתוממות
דברים שמציקים בקצה העין
טרמיטים, איזה מוזרים הם

פרינג'

(עם ספויילרים לכל העונה הראשונה, אך לא מעבר)

 ננסק יצא מהריסות הבניין, טופח על בגדיו, מנסה להוציא מהסרבל הכחול את האבק הלבן, בענן קל של שיעולים.
"גבוה מדי!" אמר בין השתנקויות. "הרבה יותר מדי גבוה!"
"אני נשבעת שחשבתי שיהיה שם גג של בניין." אמרה סטייסי במלמול גמגומי. "אמור היה להיות שם גג… של בניין.."
"אולי באיזה עולם מקביל דמיוני, לא, את יודעת, במציאות!" סיים ננסק את השתנקויותיו, מסתובב במקום. "בכלל, באיזה עיר אנח-"
והוא נכנס עם מצחו ישירות באות B ענקית שעמדה באמצע הרחוב.
"בוסטון, מסצ'וסטס." אמרה סטייסי מכיסו, בעוד ננסק מאבד הכרה על המדרכה. "מסתבר."

כשפקח ננסק את עיניו, עמדו פנים נאות בינו לבין שאר העולם.
"הכל בסדר, אדוני?" שאלה הבלונדינית, שערה אסוף לאחור.
"אני מבהבההבה." אמר ננסק, או לפחות ניסה.
"הא, לפחות אנחנו יודעים שהוא קוהרנטי." אמר בזלזול קול אחר.
ננסק ניסה להביט לצדדיו, ובעודו שולח יד לעבר ראשו הדואב, הבחין שהוא עדיין שוכב על המדרכה. מכוניות משטרה עמדו בקרבתו, אם לשפוט לפי צבעי האדום והכחול המשתלחים לכל עבר, חודרים כמו סכינים דרך העיניים לתוך עירפול כאב הראש שנראה שמילא את גולגולתו.
"איפה…" התחיל.
"כאן! אני כאן!" אמרה סטייסי מתוך כיסו. "הכל בסדר, אנחנו עדיין ביחד!"
"…האות הענקית שנכנסתי בה." המשיך ננסק את גניחתו.
"אות?" שאלה הבלונדינית.
"פחח, מה זה קוהרנטי, נראה שהמכה אפילו העלתה את ה-IQ שלו לגאון." אמר אותו קול גברי נעלם.
"סלח לי אדוני, האם תוכל להגיד לי מה אתה עושה כאן? או את שמך?" שאלה האישה.
ננסק הרים את ידו, ונעזר בה כדי לקום. הוא הסתכל סביבו, על מספר עשרות אנשים שהסתובבו אנא ואנא.
"מה בדיוק קרה כאן?" שאל ננסק.
"זה מה שאנחנו מנסים לברר." אמרה האישה, מחניקה אנחה קצרה, ובכלל, נראית קצת מודאגת. "שמי אייג'נט אוליביה דנהאם, אני מה-FBI."
"ננסק, ואני? אני מסיפור אחר." אמר, חיוך נפער על פניו במהירות כזו, שזה היה כמעט מאיים.
"אדון ננסק,"
"רק ננסק."
"ננסק," חיוך נעים הופיע על פניה של אייג'נט דנהאם, כמו זריחה פתאומית. "האם תוכל לספר לנו מה מעשיך באזור?"
"אני לא מבין, מה קרה כאן? למה ה-FBI פה?"
"הי, הי, אני לא מה-FBI." אמר הקול המזלזל, שהגיע מבחור שנשען על מכונית משטרה בקרבת מקום, משולב ידיים.
ננסק צמצם את עיניו.
"פייסי?" שאל.
"אנחנו לא מדברים על זה." אמר האיש בקול נמוך. "אני פיטר. ואני בחור קשוח, עשיתי עיסקאות בעירק ודברים."
"אווווו…" אמרה סטייסי.
"מאיפה מגיע הקול הזה?" נשמע קול אחר, הססני, וננסק כמעט קיבל התקף לב כשהבין שמישהו עומד מאחוריו כבר כמה דקות. היה זה אדם מבוגר, שערו המתולתל המאפיר מדובלל, ועל פניו הבעה מבולבלת, או שמא, חששנית, או שמא, סקרנית.
פיטר נאנח, שולח יד קדימה במעין מחווה עייפה. "תכיר, זה אבא שלי, וולטר בישופ. וולטר, זה הקורבן החדש שלך."
"כן, אוקי." אמר ננסק, שולח מבטים לכל עבר. "אז…"
"אז, אני ממחלקת חקירות הפרינג' של ה-FBI, אנחנו חוקרים מקרים מוזרים שמתרחשים באזור." אמרה האייג'נט.
"רק באזור?"
"לפעמים גם בניו-יורק."
"אבל אתם FBI, אתם לא מסתובבים בכל ארה"ב של אמריקה?"
אוליביה עיקמה את האף לרגע. "אתה יודע, עכשיו כשאתה מעלה את זה. לא, לא ממש."
"ומה כוללות החקירות האלו שלכם?"
"מגוון נושאים מדעיים מרתקים." אמר וולטר בישופ, כעת בבירור נרגש.
"חקירות רצח בלתי פתירות." אמרה האייג'נט.
"לא משלמים לי מספיק." אמר פיטר.
"יאי!" אמרה סטייסי.
"מאיפה מגיע הקול הזה?" שאל שוב וולטר בישופ.
"ומה אתם חוקרים הפעם?"
"מוטציות מזוויעות!" אמר וולטר בישופ.
"קיבלנו דיווחים על אדם ירוק שרוע על הרצפה." אמרה אוליביה.
"ללא ספק סיבה מוצדקת לקרוא לרשות החקירות הפדרלית." הנהן ננסק.
"הי, היינו בטוחים שמישהו נרצח." אמר פיטר בכעס.
"מה?.. למה?" עיניו של ננסק נפערו.
"כי… כי תמיד מישהו נרצח."
"בערך אחת לשבוע." אמר וולטר בישופ.
"אההההה." כמעט אפשר היה לשמוע את הקליק בראשו של הגובלין, כשהפרטים התחברו יחדיו. "סדרת מתח ודרמה."
"ואימה." אמרה סטייסי.
"אני לא רואה אימה."
"חכה."
"העבירו אותו למעבדה שלי!" דרש וולטר בישופ.

פרה געתה ברקע.
"רק כדי להבהיר," אמר ננסק, קשור לשולחן ניתוחים, "אני לא מופתע."
"עכשיו, חשוב לי להבהיר שזה לא עומד לכאוב." אמר וולטר, עטוי חלוק ניתוחים וכפפות גומי. "אני רק רוצה לקחת דגימת דם, כן? פיטר, איה ערכת בדיקת הדם שלי, אני לא זוכר איפה… היכן שמתי אותה.."
"אסטריד תטפל בזה." נשמע קולו של פיטר ממקום אחר במעבדה.
"מי?" תמה וולטר בישופ.
בחורה צעירה עם אפרו מרשים, שמסתבר שעמדה ממש לידו, הגישה לו מזרק. "זו אני, דוקטור בישופ, אני מסופחת לעזור לך כאן."
"באמת?"
"אני מסיעה אותך ממקום למקום."
"באמת."
"אני בוחרת לך בגדים כל בוקר?"
"באמת? מה את אומרת."
"אני מנגבת לך את התחת שלוש פעמים ביום, זוכר?"
"אני מודה… הזיכרון שלי לא כמו שהיה."
אסטריד נאנחה. "קח את המזרק." האיצה בה.
וולטר בישופ רכן מעל ננסק. "אני אקח לך דם עכשיו. אני דוקטור, אתה יודע." הוא נראה מרוצה מאוד.
"מגיעה לך סוכריה." אמר ננסק.
פניו של וולטר נפלו. ואז עלו.
"אתה יודע, אתה צודק ממש. גברת פספורת,"
"הסוכנת פנסוורת'." אמרה אסטריד. "אימצנו ביחד כלבלב, זוכר?"
"כן?… כן, האם תוכלי להביא לי סוכריה?.. אני סמוך ובטוח שבקפיטריה בבניין הכימיה, היו להם את הדיינישים הטובים ביותר שאני זוכר, כן."
"פיטר?" פנתה אסטריד הצידה.
"פחחח, אני לא חושב שהוא יכול להיות מוטרף עוד יותר, אז יאללה, אפשר לתת לו קצת סוכר."
"אני יכול ללכת עכשיו?" אמר ננסק, אחרי שנלקחה ממנו דגימת דם.
"למעשה, אני זקוק לעזרתך בניסוי." אמר וולטר בישופ. "בזמן שאנחנו מחכים לאייג'נט דנהאם שתחזור עם עדכון לגבי מצב הרצח."
"לא היה רצח, וולטר." אמר בישופ.
"אני חושש שכן, פיטר, אתה מבין, סטטיסטית, תמיד יש רצח."
"זה לא… לא חשוב."
"אולי זה עוד יתגלה כחשוב. הו, אני זקוק לפטיפון, בדחיפות!"
"אף אחד לא מבין אותך, וולטר." נאנח פיטר.
"חשבתי שזה הרעיון." אמר וולטר בישופ.

דקות ספורות לאחר מכן עמד ננסק לצד הדוקטור, עטוף גם הוא בסינר וחובש כפפות גומי.
"אנחנו הולכים לעשות ניסוי מדעי." הכריז וולטר בישופ.
"פפחחהההה, יותר כמו כישלון רפואי." אמר פיטר מאיפשהו.
"מה התפקיד שלך כאן בכלל?" שאל ננסק, אך לא נענע.
"הנה, תחזיק את זה." אמר וולטר, ושלף מתוך דלי ראש אנושי שבמקום עיניים היו לו מעיים ושיערו היה רטוב בדם.
"בלאאאאאהההההה" נהם ננסק.
"מצוין, עכשיו, בזהירות…" אמר וולטר וקרב סכין מנתחים אל האוזן המדממת, חותך אותה בעדינות לאורך.
"געעעעעעעעע" פלט ננסק.
"עכשיו רק צריך…" אמר וולטר, מחזיק במזרק קטן, ודחף אותו לתוך הפה הפעור של הראש הכרות.
"למהההההה" ייפייפ ננסק.
"מצוין." אמר וולטר, חיוך רחב נפרש על פניו המקומטים, לחייו כמו אוטמות את החיוך מכל עבר. "אתה יכול להניח אותו עכשיו, פיטר."
ננסק חרחר.
"נראה שהמוח נעשה מאוד סמיך. הו, עכשיו כל כך מתחשק לי מילקשייק תות שדה."
"בשביל מה זה טוב." הצליח ננסק להגיד, מנסה לעצור את יצר ההקאה.
"חררררררר," עקץ פיטר, "אתה חושב שזה גרוע, אתה צריך לראות אותו מנסה להסתרק."
"מה הניסוי הזה בכלל?" שאל ננסק.
וולטר בישופ השתתק. "הראש הזה… הוא רק חלק."
"כן, אני מנחש."
"פעם… עשיתי ניסויים נוראיים." אמר וולטר, והרגיש אשמה על דברים נוראיים שעשה בעברו.
"חזרתי." אמרה אסטריד, נכנסת אל החדר.
"לא שמתי לב שהלכת." אמר פיטר.
"לא שמתי לב שאת כאן." אמר ננסק.
"מי זאת?" שאל וולטר בישופ.
אסטריד נאנחה. "אסטריד, אתה זוכר דוקטור בישופ? התחתנו לפני שלושה שבועות?"
"מה את אומרת." מלמל הדוקטור, אך התאושש מיד. "הדייניש?"
אסטריד הניחה שקית על השולחן, בערך ברגע בו אייג'נט דנהאם נכנסה אל המעבדה בסערה.
פרה געתה ברקע.
"מה קרה?" שאל פיטר, מבחין במבטה המודאג. של אוליביה, לא של הפרה.
"רצח איום ונורא, שהתרחש באופן מסתורי."
"מדעי!" תיקן וולטר בישופ, פיו מלא דייניש.
"חפחחהחהחהחהה" נחר פיטר, אבל ננסק קטע אותו.
"מה בדיוק קרה?" שאל.
"אישה הפכה לעציץ." אמרה אוליביה, והצליחה לשמור על פנים רציניות. "אני יודעת, גם אני לא מאמינה שאני אומרת את זה."
"באמת?" אמר פיטר. "רק בשבוע שעבר ראית אנשים נמסים לשלוליות שהופכות לחרקים מגודלים שמנסים לאכול כיסאות, עם הסבר מדעי מובהק לכל התהליך הזה."
אוליביה הנהנה. "קשה להיות אני."
"אבל את דמות נשית חזקה! גו אוליביה!" הצהירה סטייסי.
"מה, מאיפה הקול הזה." דרש וולטר בישופ, מנגב ידיו אחרי הדייניש.
"אתה שוב שומע קולות, וולטר?" לעג פיטר. "חחחחההררר, זה כמו–"
"נורא לא מעניין." אמרה אוליביה. "בעניין העציץ. זה קרה בחניון, בשעת לילה. מצלמות אבטחה תיעדו את האירוע, בעלה של האישה היה באוטו, שומר הבניין ראה אותה בדרך אל הרכב, וקהל של מאתיים חמישים אנשים צפה במתרחש מהיציע."
"אז את אומרת שיש עדים." אמר פיטר.
"זה עוד לא הכל." אמרה אוליביה. "נחש איפה כל זה קרה."
"בחניון של תאגיד העל הטכנולוגי החביב עלינו." אמר פיטר.
"מאסיב דיינמיקס." אמרה סטייסי בזעם.
"בדיוק." אמרה אוליביה.
"מה, רגע, מה?" אמר ננסק. "מאיפה זה בא עכשיו?"
"ניחשתי." אמרה סטייסי. "אלו מילים נפוצות בשמות של תאגידי על מרושעים."
"זה עוד לא הכל." אמרה אוליביה, עיניה נוצצות. "העדויות מראות שהיא נורתה בידי קרן עיצוץ, ממכשיר התעצצות שעליו מופיע הלוגו של מאסיב דיינמיקס, בידי לא אחר מאשר וויליאם בל, היו"ר של החברה, עטוי במדי החברה, ויש תיעודים של ישיבות חברה בהן הרצח מתוכנן לפרטי פרטים." היא כמעט קפצצה במקום. "אני חושבת שהפעם אולי נצליח לתפוס אותם!"
"פחחחח, לא סביר." אמר פיטר.
"למה?"
פיטר משך בכתפיו. "אני פשוט כזה מן אנטי."
"תתנשקו!" צווחה סטייסי, אבל בשקט.
"אני לא מזהה כזה מתח מיני ביניהם." אמר ננסק.
"אני דווקא מעריכה אותו מאוד." אמרה אסטריד, נשנעת על וולטר בישופ.
"אה, את עדיין כאן?" שאל ננסק.
"תזכירי לי מי…" התחיל וולטר.
"אסטריד, דוקטור בישופ, אסטריד." אמרה הסוכנת. "בתך האבודה? אתה זוכר שחזרתי לחייך בטקס איחוד מרגש?"
"איייו, אתם גם נשואים." עיקם ננסק את פיו.
"אין גבול לאהבה." אמרה אסטריד.
"רגע, איפה אני?" שאל וולטר בישופ, במבט מופתע.
"טוב," אוליביה שלפה אקדח מתוך בגדיה השחורים. "אני חייבת לזוז, הגיע הזמן לרדוף אחרי מישהו."
"אני בא איתך גם." אמר פיטר, קם והרים מעיל.
"מצטערת, אני לא יכולה שיהיה איתי גיבוי." אמרה אוליביה. "אני רודפת רק לבד."
"שטויות, אני בא איתך. מקסימום אחכה באוטו ולא אעשה הרבה."
אוליביה נשכה את שפתיה מבפנים. "טוב, בסדר."
"או, פיטר," עצר אותו וולטר רגעים לפני שיצא. "אם אתה יכול, בדרך חזרה… להביא לי מילקשייק תות?"
פיטר נאנח. "בסדר. תשמרי עליו!"
"מי?" שאל וולטר.
אסטריד בכתה לבד בצד.
ננסק שלף את סטייסי מהכיס. "אני לא חושב שיש לנו עוד מה לחפש כאן."
"אוקי." הנהנה סטייסי. טוב, בערך. "הי, וולטר! תגיד, מימדים מקבילים, מכיר?"
"הו, בוודאי, למעשה, זה נקודה די חשובה-"
"אוף, לא חשוב." אמרה אבן החן. "איך הרסת."
ואז נפתח שער וננסק נכנס בעדו, בדרכו למקום אחר.

יד עם שש אצבעות!!