הארי פוטר וחידת החרגול הצלוי

הארי פוטר וחידת החרגול הצלוי

חדרה של פרופסור מקגונגונגל היה מרווח במידה יוצאת דופן, והכיל ללא כל בעיה את הפרופסור עצמה, וכן את הארי, רון, הרמיוני, ננסק, וסוס.
ננסק הביט בסוס, שהביט בו בחזרה במבט אידיוטי.
הפרופסור הרימה את מבטה מהספר בו קראה, בחנה את התלמידים מולה עד אשר הבינה במי מדובר, ואמרה "התעלמו מהסוס."
"אני מנסה," אמר רון, "אבל הוא לועס לי את בית השחי."
הפרופסור שלחה בו מבט מחמיר. "פשוט–"
"אני אעזור לך!" קפצה הרמיוני, ובטרם הספיק מישהו לבצע חישוב לוגריתמי מסובך בראשו, הרימה את שרביטה כלפי הסוס וציווחה "משרומיוס אקספלודוס!"
בקול "פומף" עדין התפוצץ הסוס לאלפי פסלי שעווה קטנים בצורת גמדוני גינה.
"יאי!" אמרה הרמיוני.
"יאי!" הרים רון את זרועותיו לאוויר.
"יא-" התחיל הארי ונקטע על ידי מקמומנגל. "זה היה הפרופסור לחבטות נמרצות." אמרה בטון עייף.
ננסק, שהביט עדיין נבעת במאות פסלי השעווה הקטנים הפזורים במקום בו היה סוס, הצליח רק למלמל "למה יש לכם פרופסור לחבטות נמרצות?"
"שיעורי כישוף מיני." אמרה הרמיוני. "זה כמו חינוך מיני, אבל כשכולם מרחפים באוויר. ועם שרביטים מאוד–"
"הסיבה שזימנתי אתכם לכאן," אמרה פרופסור מקנגוונגל, קולה מחריש וידיה פרושות על השולחן. "היא שהקורציו-מורציו שלי חש בתנודת קסם פתאומית ממש לפני כמחצית השעה. משהו גדול אירע לא רחוק מכאן, כוח מסתורי צץ כביכול משום מקום."
שלושת התלמידים בהו בפרופסור במבטים מלאי חשש, חרדה ואימה.
"האם זה…" שאל רון. "את-יודעת-איך-קוראים-לו, נו-ההוא?"
"ייתכן, ילדי." אמרה מקנונגגל.
"אני לא הבן שלך." אמר רון.
"ואני מודה על כך בתפילתי כל בוקר." אמרה הפרופסור בניד ראש. "אני זקוקה למספר תלמידים אמיצים שיצאו לבדוק את האזור "במקרה", כביכול, על מנת שלא לעורר חשד שסגל בית הספר מודע למתרחש. קראתי לכם כי אני מצפה שתדעו להפנות אותי לתלמידים שכאלו…"
"פטי קימברטון ונליק זנולוביץ"." אמרה הרמיוני מיד, בחיוך מלא כולו ברצון לעזור.
"בדיוק רציתי להגיד אותם!" אמר רון ורקע ברגלו. "אוף, למה את תמיד–"
"חשבתי אולי על מישהו אחר." רטנה גירגמלנגל. "אולי שלישיה מסוימת של תלמידים? שנוהגים להפגין תושיה ומרץ בכל מצב לחץ?"
"אז כדאי להוסיף להם את מיקלנדה אורבאן-טריבל." אמרה הרמיוני במחשבה נוספת.
פניו של הארי פוטר אורו לפתע, כמו התמלאו בהבנה פתאומית. הוא הביט בפרופסור במבט נחוש, והיא החזירה לו ניד ראש. "אה–!"
"זה אנחנו!" אמר רון.
"למען השם," מלמל ננסק, "תנו לילד להכניס איזה משפט מדי פעם."
"חמש עשרה נקודות לגריפינדור." אמרה הפרופסור ומחאה כפיים בעדינות.
"יאי!" אמרה הרמיוני, פונה לחדר באופן כללי. "שוב צדקתי. תראו איך אני עוזרת."
"שמעו, קבוצת אידיוטים," אמר ננסק, "בואו נחתוך את זה למירוץ."
"למרדף." תיקנה הרמיוני.
"לשחייה צורנית מצידי," אמר הגובלין ברוגז. "מה שגילית עם הפוצי מוצי שלך הוא אותי, כשנכנסתי למישור הקיום שלך דרך פתח טכנומאגי ביקום עצמו, שער שנפרץ בהשקעת אנרגיה שקשה להסבירה ללא שימוש במתמטיקה אינפיטסימלית."
"אני מבלה יותר מדי זמן עם סטייסי." ציין לעצמו ננסק מנטלית. "צריך למצוא חברים אחרים."
"אוווו…" אמרו שלושת הסטודנטים ומורתם. פסלי השעווה הביטו בננסק במבט נחרץ.
"מקור הכוח לכל הבלגן הזה הוא אבן החן הזו – " הוא הוציא את סטייסי מכיסו והרימה לאוויר, "היא אמורה לדבר ולזבל בשכל, ולדעתי היתה צריכה לעשות את כל ההקדמה הזאת במקומי, אלא שמאז שנכנסנו לעולם שלכם היא לא מגיבה בשום צורה. יש לכם מושג למה?"
היה שקט קצר.
"אני חכמה!" אמרה הרמיוני, כדי להזכיר לכולם במידה ושכחו.
"גובלין חביב, אשמח לעזור לך." אמרה פרופסור גרגמל והושיטה את ידה. ננסק הניח בה את סטייסי הדוממת. הפרופסור הרימה את השרביט שלה בידה השנייה, הפנתה אותו לעבר סטייסי, והכריזה בקול צלול "איבחונוס!"
היו כל מני נצנוצים וכאלה, אבל לא קרה שום דבר נוסף.
"נראה שאצטרך גם נוצת היפוגריף וראש של נחש." אמרה הפרופסור.
"למה?" שאל ננסק. "הם עוזרים במשהו?"
"כן, בוודאי." אמרה הפרופסור. "ככה כתוב בספרים."
"שנכתבו על ידי אנשים שעשו ניסויים ובדקו את העניין."
"לא, מה פתאום." גיחכה הפרופסור. "זה יהיה נורא "מדעי" מצידם."
ננסק הרים גבה.
הפרופסור בחנה את סטייסי ממספר כיוונים. "הקסמוסקופ בוודאי יוכל לעזור לבחון את אבן החן."
"על ידי ניתוח שדה הקסם?" שאל ננסק בתקווה. "בדיקת הקרינה המאגית? סקירת הגלים הקריליאנים? זה דברים שסטייסי כל הזמן דיברה עליהם, היא מבינה הרבה מאוד בקסם."
"לא, כי הוא קסום." אמרה הפרופסור. "כמובן!"
"אז איך הוא בעצם עובד?"
"בקסם!" אמרה מנגוגלל בגאווה.
"אבל איך זה עובד?"
"מניפים שרביט ואומרים כמה מילים. מכשיר מדויק מאוד, הקסמוסקופ."
"קסמו-אמו!" אמר ננסק. "איזה קסם, אתם מבלבלים בשכל. אין שום הגיון במה שאת אומרת. ותביאי לי את סטייסי בחזרה."
"בוודאי שכן," אמרה הרמיוני, "רק צריך ללמוד את ההנפה הנכונה ולהגיד את מילות הקסם בטון הנכון."
"וזה כבר זיבול שכל." אמר ננסק, מכניס את סטייסי לכיסו. "לא יכול להיות שאתם באים ללמוד את זה, נכון? שנה שלמה בשביל ללמוד להגיד "טימטומוס"?"
ארבעת הקוסמים שבחדר הביטו בו בתדהמה.
"איך למדת כל כך מהר את לחש קילוף הלחם?" אמר רון במלמול. "כולם לומדים לחשים יותר מהר ממני…"
"לא, אתם לא רציניים." אמר ננסק. "לא באמת."
"ברכות, אדון גובלין." אמרה הפרופסור, מעט מבולבלת. "לא ידעתי שיש גובלינים קוסמים."
"אז מה, זה מוגבל רק לבני אדם? מה זה, גנטי?"
"בוודאי שלא." אמרה מקנוקלגל בצחקוק חרישי. ""גנטיקה" זה שטות של מוגלגים. הם וה-"מדע וטכנולוגיה" שלהם."
"אה." אמר ננסק בקול שטוח. "אז אתם לא משתמשים בטכנולוגיה."
"בוודאי שלא." אמר רון בחיוך רחב.
"אני מבין שכיסא הוא לא כלי טכנולוגי, הוא בוודאי נוצר בהליך טבעי ביערות אנגליה." אמר ננסק. "וגם דלתות, וטירות – וכנראה שגם הגלימות שכולכם לובשים נולדו לאיזה צפרדעון-גלימה-
בלעון."
"לא," אמר רון, "הצפרדעון בלעון הוא ממתק-שממתק, ש-"
"מעניין את האיברים הפחות חשופים שלי." אמר ננסק.
"הקסם שמור ליחידי סגולה," אמרה פרופסור גנגנגנל, "ומתוכם רק מעטים מצליחים לאחוז בו בכל עוצמתו."
"ואיך בדיוק אתה מגיע להיות מוכשר מאוד בקסם?" שאל ננסק.
"אתה פשוט מאוד חזק." אמרה הפרופסור.
"אבל איך אתה נעשה כזה?" שאל ננסק.
"אתה פשוט כזה." אמרה הפרופסור.
"אבל מה התכונות שמבדילות בין מי שנעשה מאוד חזק, לבין מי שלא?" שאל ננסק.
"מידת החוזק שלהם." אמרה הפרופסור.
"אלוהים אדירים." אמר ננסק.
"האמנים האמיתיים לומדים להטיל לחשים מבלי להגיד אותם בכלל." אמרה הרמיוני. "הם אומרים את מילות הלחש בתוך ראשם, נדרשת לשם כך מומחיות גדולה מאוד."
"בשביל לחשוב מילה?" אמר ננסק. "בשביל *לחשוב* מילה? ובכן, הרגע חשבתי פוטטוס."
"זה פשוט מדהים." אמר רון בהשתאות.
"זה לא בדיוק חשבון אינפיטסימלי." אמר ננסק. "זה פשוט קורה."
"…" אמרה הרמיוני. "אבל צריך לחשוב את זה בנחישות!"
"נחישות!" אמר רון.
"נחישות!" אמר הארי. הוא נראה מופתע לרגע והוסיף "אופס, נפלט לי."
ננסק הביט בפרופסור, ואז בתלמידים, ואז בפסלי השעווה הקטנים. אז הסתובב ויצא מהחדר מבלי להוסיף דבר.
האחרים הביטו בו מתרחק.
"אני חושבת שהעלבת אותו." אמרה הרמיוני לרון.

"אדון גובלין! אדון גובלין! המתן נא!"
"אני מוכן מקסימום להשתהות." רטן ננסק, והסתובב אל הרמיוני שהתקדמה אליו בריצה ובגלימה משתוללת לכל עבר. "נו, מה?"
"אשמח לעזור לך ככל שאוכל, גובלין יקר." אמרה הרמיוני במבט כמה לאהבה ותשומת לב. "אולי יש בכוחנו לשפר את מצב רוחך, גובלין חביב?"
"בואי נתחיל בדיאטת תיאורים חריפה. קוראים לי ננסק, וזהו. לגבי שיפור המצב, אני בספק גדול."
"אבל מר גובלין–"
"את יכולה לפתוח שער בין ממדי ולהוציא אותי מכאן? לא, אז–"
"ברור."
"אז את לא יכולה לעזור לי. רגע, מה?"
"זה ממש קל." אמרה הרמיוני והניפה את שרביטה. "קסמוס מפגרוס!"
מיד נפתח ליד ננסק פורטל רחב ורושף… ברקים ורודים.
"ורודים, הא." אמר ננסק.
"יאי!" אמרה הרמיוני בעיני מאנגה. "אם הייתי צועקת את זה יותר חזק הוא היה יותר גדול." אמרה הרמיוני בידענות. רון והארי הנהנו להסכמה.
ננסק שלח בהם מבט שהיה יכול להתיך פסלי שעווה קטנים. "אני מקווה לעולם לא לשוב לכאן." אמר, ומבלי להוסיף דבר נכנס לתוך השער, אשר נסגר מאחוריו בצייתנות.
ננסק יצא לתוך מה שנראה כמו מחסן גינה גדול, אבל בטרם הספיק לקלוט את סביבתו, משהו נרעד בכיסו. הוא שלח פנימה את ידו, אבל בחשדנות – בפעם הקודמת היתה מעורבת בתקרית גורילה ננסית, וזה לא נגמר טוב. ידו שלפה החוצה את סטייסי, שהחניקה פיהוק גדול.
"מה קרה? איפה אנחנו? ננסק?"
"איך את… כן, אני כאן." אמר ננסק. "באמת בוקר טוב."
"אני מרגישה כאילו איבדתי את ההכרה, אבל זה בלתי אפשרי… לא?.. מה קרה אחרי שנכנסו לשער?"
"היינו בעולם מטריד מאוד." אמר ננסק. "עם קסם שאין שום הגיון מאחוריו, וילדים שאין שום הגיון מאחוריהם."
סטייסי חשבה רגע.
"בטח בגלל זה השתתקתי." אמרה.
"הילדים? הא, שאני לא אתחיל–"
"אני פשוט מחוכמת מדי בשביל עולם עם מטאפיזיקה עקומה. במקום בו אין שום עקביות והגיון בחוקים, שום דבר מסודר לא יכול לעבוד."
ננסק הביט באבן החן.
"לא הבנתי." אמר.
סטייסי נאנחה. "אתה אף פעם לא לומד, ננסק." אמרה. "בוא, נלך לברר איפה אנחנו."

השער הורדרד נסגר בקול "פלינג!" נעים לאוזן.
"הו, נפלא!" אמר רון. "איזה יום מלא תעלולים היה לנו, הא הארי?"
הארי הנהן.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה הרמיוני.
"בואו נלך להציק לסנייפ!" אמר רון.
"הידד!" אמרו שלושתם, ויצאו למצוא את סנייפ.