הנמוכים והסיילונים

[הערת הכותב: פרק זה נכתב בהנחה שהקורא ראה את הסדרה כולה, והוא מלא בספויילרים מזעזעים.]

הסיילונים נוצרו בידי האדם.

הם מרדו.

הם התפתחו.

ישנם עותקים רבים.

ויש להם תוכנית.

הנמוכים והסיילונים

על גשר הגלקטיקה שררה מהומה מחרישת אוזניים, פקודות נורו לכל עבר, דו"חות מצב נמסרו בקצב של מכונות יריה.
"מיסטר גייטה, האם הצי מוכן כבר לזנק?" נהם קולונל אדמא, גוהר מעל לשולחן עמוס בניירת וכיתובים אלקטרוניים.
ההבזקים על המסכים והצווחות בקשר הוכיחו כי מגוון הנקודות האדומות על מסך הדריידיס אינו איזה באג משעשע, כי אם כמה עשרות ספינות סיילונים קטלניות, אשר חגות במסלולים מורכבים לעבר הגלקטיקה ושאר הספינות שתחת אחריותה, והמטען האנושי יקר הערך שעל סיפוניהן.
גייטה הרים את מבטו מהמסך. "כן המפקד, הספינה האחרונה בדיוק הודיעה שהיא מוכנה." קולו הערב הסגיר רק מעט מהלחץ שחש.
"הורה לצי לקפוץ." נהם אדמא.
"מיד המפקד." גייטה אחז במיקרופון והסיט את כל המתגים. קולו נשמע במערכות הכריזה ברחבי הגשר. "כל ספינות הצי, היכונו לג"אמפ און מיי קומאנד. פרי, טו, וואן, ג"אמפ!"
אחת אחרי השנייה התפוגגו הספינות בהבזק של אור, נעלמות אל האפלה. קולונל אדמא לגם ברוגע כוס קוניאק, עדיין גוהר מעל המסכים, בעוד הגלקטיקה מזנקת על פני עשרות שנות אור ברגע אחד.
"ערב לחך." נהם.
"לע-זא-זל עם הסיילונים האלה, הפראקרים האלה תמיד יודעים איפה אנחנו!" קולונל טאי חבט באגרופו על השולחן. "פראק!"
"כן, ארורים יהיו!" אמר ננסק.
הגובלין עמד לצד שולחן הפיקוד, ראשו בקושי עובר את קצה השולחן. הרחק ממעל נעצו בו אדמא וטאי שלוש עיניים סה"כ.
"בשם האלים, מה אתה ואיך הגעת לגשר!" צעק קולונל טאי, זעם אצור בוער בו, פדחתו משתפלת גלים-גלים.
"אני מצטער אם אני מפריע, באמת, תתעלמו." אמר ננסק בחיוך גדול ודבילי. "אני פשוט מעריץ גדול של הסדרה, וכשסטייסי אמרה שאנחנו יכולים לקפוץ לכאן, לא יכולתי להתאפק. תמיד רציתי לשאול, למה הדפים שלכם חתוכים בצדדים…" הגובלין שלח את ידו מעבר לקצה השולחן, וזו זכתה מיד בזפטה מצלצלת מטאי.
"מה אתה חושב שאתה עושה, חייל עלוב? שומרים! תעיפו את החלאה הזה לכלא!"
"הממ." נהם אדמא, בוהה במפות הקרב במבט חודר.
"למה תמיד צעקות?!" בכה ננסק. "למה תמיד שומרים!?"
"יודעים מה, פראק!" טאי ניגש אל הגובלין, אוחז בשולי ברדסו באגרוף קמוץ. "השליכו אותו אל החלל! נראה לי… שהדבר הירקרק הזה הוא סיילון! חצוף, סיילון על גשר הפיקוד!"
תוך כדי שזוג חיילים מגודלים תופסים אותו משני צדדיו, השתורר מבט של פליאה על פניו של הגובלין, התרגשות מחליפה את חרדת המוות. הוא שלח אצבע כמעט עד לאפו של טאי.
"רגע, אתה לא סיילון בעצמ-"
זעקת שבר בקעה מכיסו של ננסק, תוך כדי שגוש אדום ובוהק באור עז התפרץ ממנו החוצה. "אויאלוהיםאדירים, ספויילרים! ספויילרים!!" צווחה סטייסי.
ננסק שלח את ידיו לתפוס את האבן באוויר, מנסה להחזיק אותה מרוסנת בין כפותיו. אבן החן החלה לקפץ מעט בידו של הגובלין. "עברנו על זה, ננסק! בלי ספויילרים, בלי לפגוע בקו העלילה, ובלי להשמיד את המין האנושי."
"אחרי הפעם האחרונה, הבטחתי שאשתדל להפסיק."
"מה המהומה המתרחשת כאן?" היה זה אפולו, נכנס אל הגשר בסערה, עטוי במדיו הכחולים, גיבור העם! הוא נעמד בין השומרים, מסיט אותם לאחור, בלוריתו מתנופפת.
"בני." אמר אדמירל אדמא, מרים מעט את עיניו לעבר אפולו. אך פיו, כתמיד, הפגין את האכזבה המהולה ברגש, אותם חש תמיד כאשר הביט בבנו ונזכר באחיו שנהרג בתאו-
"אין לנו זמן לזה, ביל." אמר טאי, פדחתו זורחת. "תגיד להם להשליך את הסיילון הזה אל מחוץ לפתח הקרוב ביותר."
אפולו עקף את השולחן ולראשונה ראה את ננסק במלוא הדרו, פיו מתעקם בהשתאות ברורה. "מה הוא אותו-"
"ווההאא!" ננסק קפצץ ככל יכולתו בין זרועות הבטחון. " זה לי אדמא! אני הכי אוהב אותך בעולם! אפולו תעשה לי ילד!"
אפולו פנה לאביו, צער בעיניו ופאתוס בדבריו. "אני מצטער אבא, אבל אני דורש שתשחרר את היצור הירוק הזה. אתה מפר את זכויותיו האנושיות הבסיסיות ביותר, וחובה עליך לאפשר לו תנועה חופשית ברחבי הצי, לספק לו מזון, שתיה וחמצן, גישה מלאה לכל חלקי הספינה, אקדח להגנה עצמית, חללית וייפר, דרגה פיקודית ואחריות מנהלתית. ותקציב בזבוזים."
"הממ." אמר אדמירל אדמא, צלקות הקרב על פניו רוטטות.
פיו של אפולו רטט בקצוותיו, דמעות החלו ליזול מעיניו המופלאות של גיבור העם. "למה אתה לא אוהב אותי, אבא? למה!"
אדמירל אדמא הרים את מבטו לעבר בנו, עינים קרות משקיפות ממבעד למשקפיים דקות.
"אז נתראה בבית המשפט!" בכה אפולו, גאוות המין האנושי, הקפטן המהולל, והסתובב לצאת מהגשר.
"תעיפו כבר את הסיילון הזה מהספינה שלי!" צווח טאי.
"אני לא סיילון!" התעקש ננסק.
"הררממ?" טאי התכופף לעבר הגובלין, עינו האחת כמו חודרת למעמקי נשמתו. "אולי אתה סיילון ובעצם אתה לא יודע?!"
"מה, אז פשוט תשמיעו לי את השיר הזה של בוב דיל-"
"אויאלוהיםאדיריםספויילרים!!"
"סליחה, סליחה…"
"אחראיות הפיקוד מכבידה על ליבי." אמר אדמירל אדמא, אבל אף אחד לא שמע.

ננסק לווה בידי כיתת חיילים במסדרונות הגלקטיקה, מובל בידי לי אדמא, שהספיק במעבר בין הסצינות להחליף לחליפה מחוייטת ועניבה.
"גאיוס בלטאר בנה מכשיר שיבהיר באופן סופי אם אתה סיילון או לא." אמר אפולו בעוד הקבוצה עוקפת פינה.
"לא, לא, המכשיר לא באמת עובד, הוא רק אמר שהוא עובד."
מתוך כיסו של ננסק בצבצה סטייסי, עם דיעה משלה. "אתה טועה, הוא עובד – זוכר שהוא גילה את בומר? הוא פשוט לא סיפר על זה."
"טוב, הוא אף פעם לא מספר לאף אחד שום דבר, הוא שקרן כזה." ננסק חייך. "אבל אי אפשר שלא לסמפט אותו בכל זאת, הא?" הקבוצה עקפה פינה נוספת.
אפילו סטייסי חייכה, והיא בכלל אבן אדומה. "טוב, הוא כזה מן לוזר מסכן. זוכר כשהוא היה הנשיא? איך כולם אהבו לשנוא אותו –"
"על זה ביססתי את ההגנה המבריקה שלי," אמר אפולו, "ואת הנאום חוצב הלבבות." ללא ספק, אפולו זה, הוא אדם משכמו ומעלה!
ננסק עיקם את גבותיו בעוד הקבוצה עוקפת פינה נוספת. "רגע, אבל טאי, והסיילונים, ממקודם, זה לא היה אחרי המשפט? בסוף עונה שלוש?"
"אני… לא יודעת, אני מבולבלת."
הקבוצה עקפה פינה נוספת, וכמעט נכנסה בסטארבאק.
הבחורה הבלונדינית אפילו לא זעה מילימטר. "שמע." אמרה, מביטה ישירות לתוך עיניו הכחולות של הגיבור הגדול מכולם, לי אדמא, קבלו אותו!
"אין לי שום דבר נוסף לשמוע ממך." אמר אפולו, חושק שיניו. "כלומר, אין לך שום דבר נוסף לומר לי. אין עוד דברים שיכולים להיאמר בינינו, לא מאז שבגדת בי."
"אתה בגדת בי!" הזדעמה סטארבאק, "בזמן שאני שמרתי לך אמונים!"
"איך את יכולה לשמור לי אמונים אם אף פעם לא באמת היינו ביחד?"
"איך אתה יכול לבגוד בי עם היפיפה הזאת מהגשר! נו, איך קוראים לה!"
"די או משהו." אמר אפולו, מתאמץ להיזכר.
"ועוד להתחתן!" סטארבאק נאנקה, "החוצ-פה!"
"את התחתנת לפני!" נאנק גם אפולו, הגיבור המדהים ביותר.
"ועוד עם סיילון!" צווח ננסק.
"ספוווויילרר!" צווחה סטייסי.
"נו באמת, כולם כבר יודעים הכל." אמר ננסק.
"אני כבר לא יודע," אמר אפולו, ידו על מצחו, "אינני יודע עוד… היכן ליבי."
"כאן! כאן!!" צעקה סטארבאק, מזנקת קדימה, שולחת יד דמוית טופר לעבר חזהו של אפולו. הבחורה הקשוחה התנפלה על הגיבור המעונב, והשניים נפלו בין החיילים החמושים. מהומה גדולה החלה.
"אווו, אני אוהב כשמתחילות מהומות גדולות." אמר ננסק, והתגנב בזהירות הצידה, נכנס באחד הפתחים בהליכה איטית לאחור.

"שלום לך," נשמע קול במבטא בריטי קפריקני. "התואיל לסגור את הדלת?"
ננסק הסתובב, לעברו של איש מדובלל שיער, מבט רדוף בעיניו.
"אה, האלו בלטאר."
"ומי אתה, אדוני?" שאל גאויס בלטאר, מזדקף לעמידה. "כיצד הרשו לך להיכנס למעבדה שלי?"
"אתה לא נשיא קפריקה החדשה?"
"לא, רגע," אמרה סטייסי מהכיס, "עכשיו הוא כבר מנהיג תנועה רוחניקית של המון נשים כאלה שעושות לו עינוגים מיניים."
"בחיי, הרבה יותר קל לקפוץ לעולמות ללא סדרה עלילתית מורכבת." נאנח ננסק, אך איש לא שמע.
"אני דורש שתצאו מחדרי!" אמר בלטאר, "כפי שקבעתי עם האדמירל, זכותי להחזיק במעבדה זו כרכושי הפרטי!"
"גם אתה מקבל כסף לבזבוזים?" שאל ננסק.
"רגע, מה?" בלטאר הביט אל האוויר, ראשו סוטה הצידה. עברו כמה רגעים של שקט. בינתיים ניתן היה לשמוע צווחות מרוחקות בסגנון "תעזבי לי את המעיים, לא, בבקשה, סטארבאק, הבנו שאת קשוחה"
"הקול הגבוה שבראש שלי אומר שיש לי שימוש בך." אמר בלטאר בטון רגוע להפליא.
"קול גבוה?" אמר ננסק.
"כן, בערך בעשרה סנטימטרים." אמר בלטאר, חיוך ערמומי עולה על שפתותיו. "התקרב נא, יצור קטן, התקרב…"
"אחלה, אני אוהב להתקרב." אמר ננסק בהתלהבות, והחל להתקרב.
"לא!" בקעה הצעקה מכיסו של הגובלין. "כבר אמרתי לך אלף פעם, לא מתקרבים לאישים מנוולים למראה!"
ננסק נעצר מיד, כמעט נופל מרוב עצירתיות.
"מה, גם לך יש קול שמדבר בראש?" אמר בלטאר בפליאה.
"קודח, יהיה התיאור המדויק יותר."
"מצחיק שגם אני שומע אותו."
"זה בגלל שהיא צועקת כל הזמן."
סטייסי הפגינה אדמומיות רבה. "בסדר, אין בעיה, בפעם הבאה אני לא אזהיר אותך כשאתה מתקרב לאחיזתו הנבזית של פושע!"
"גבירתי, אני דורש שתחזרי בך מדבריך!" אמר בלטאר, פגוע בבירור. "חזרי בך, אמרתי! חזרי… אוי…"
המדען התיישב על כיסאו שוב, נשען על השולחן שלצידו, ידו על מצחו כמו תומכת במשא כבד.
"סלחו לי, לא שכבתי עם אף אישה כבר מעל ארבעים וחמש דקות, אני מרגיש מעט סחרחר בראשי."
הדלת נפתחה ואל התא נכנס הצ"יף גיילן.
"אני בחור שקל להזדהות איתו אבל הוא קצת אימפלוסיבי יותר מדי." אמר, ויצא שוב החוצה.
"זה היה מוזר." מלמל ננסק. "הי, רגע! תחזור!"
פניו הרציניים של גיילן הופיעו שוב בפתח.
"לאן אפולו נעלם?" שאל אותו ננסק.
"אני חושב שסטארבאק הרגע אכלה אותו."
"שמע,." אמרה סטייסי לבלטאר. "הפסקה נגמרת עוד רגע, ואני חייבת לדעת. אם אין שום הבדל משמעותי בין סיילון לבן אדם, אז באיזה אופן לעזאזל הם ""מכונות""? למה עושים כזה ביג דיל מהשטות הזאת?"
"הו, אבל ברור שיש הבדל." אמר בלטאר.
"ברצינות? מהו?"
בלטאר התקרב מעט, קולו יורד ללחישה. "אל תספרי לאף אחד, אבל… כשסיילון שם צדפה ליד האוזן, במקום לשמוע את הים, הוא שומע… גלי צה"ל."
סטייסי נאנקה.

אדמירל אדמא עמד במרכזו של מנחת הוויפרים, עומד על במה קטנה, למול כל צוות הגלקטיקה אשר נאסף במיוחד לכבוד ההכרזה רבת החשיבות.
"חיילי, אנו חגים כעת מסביב לכדור הארץ."
"האמיתי או הכאילו?" נשמע קול גובליני קטן מתוך הקהל. כולם התעלמו.
"לאחר שנים ארוכות בהן שרדנו את קשיי החלל, בהן שוטטנו בחיפוש אחר מענה לקריאה שבנפשותנו, הגענו לבסוף… הביתה."
"אה, הכאילו. אני חושב. כבר לא סגור מי זה מי."
"תלאות רבות עוד מצפות לנו. התיישבות מחדש, בניית האוכלוסיה, הקמת התרבות שקרסה מאחורינו – אך אנחנו לא לבד. יש לנו אחד את השני, יש לנו בני ברית, ויש לנו נחישות בלתי מתפשרת."
"תגידו, עשיתם כבר סריקה של הפלנטה?" נשמע אותו הקול. "אני פשוט רוצה לדעת אם התמונות מגלות שהכל נורא ירוק או הכל נורא אפור."
האדמירל כחכח בגרונו ולגם וויסקי. מבטו החודר פילח את הקהל כמו קרני לייזר. "בעוד שעות ספורות נסיים מסע אחד ונתחיל את משנהו, מסע קשה לא פחות מקודמו. וגם הפעם איננו יודעים מה מחכה בסופו, מלבד הבטחה לעתיד טוב יותר."
"רק כדי לדעת, אתה מתכוון ל-"
"טוב, שמישהו ירה בגובלין בבקשה."
רגעים ספורים לאחר מכן מצא עצמו ננסק נמלט ברחבי מסדרונות ספינת הקרב.
"אז, כן, תגידי," התנשף ננסק, "אני חושב שראיתי את כל מה שיש לראות כאן,"
"ראינו רק את הגלקטיקה עצמה, זה לא הרבה."
"זה גם כל מה שרואים בסדרה בכל מקרה," אמר ננסק, עוקף פינה, חולף על פני מסדרון עם מאות תצלומים על הקירות. "אז מתי את פותחת שער החוצה מכאן?"
"תן לי כמה רגעים לגרגר את זה." אמרה.
"אני לא חושב שיש לנו… שיש… או." ננסק נעצר, נשען על הקיר בעודו מתנשם, שכן במסדרון שלפניו נגלתה דמותה של סטארבאק, שרועה על פני גופו המדמם של אפולו. סטארבאק הסתובבה לעבר הגובלין, דם זולג במורד גרונה, עיניה מבשרות רצח.
"הוא היה פריך." אמרה בקול מלחשש. "גם אתה פריך?.."
עיניו של הגובלין עברו בבעתה בין ידיה המגואלות בדם של הטייסת המצטיינת לבין גופו מלא החתכים והנגיסות של אפולו. נדרשו כמה רגעים למחשבותיו להסתדר, כך שההבנה הגיעה בהפתעה גמורה.
"פריך?" אמר. "גוף לא אמור להיות פריך, הוא רך כזה עם דברים גושיים. איך יכול להיות…"
ואז עיניו השלימו את החסר, כאשר ראה את החוטים שבוקעים מתוך חזהו של אפולו, את הבוהק האדום העדין שנראה שבוקע מתוך הפתחים שבעור. פיו נפער בתהדמה, עיניו נפערו בפליאה, אוזניו נפערו בעקצוץ עדין.
"אפולו הוא סיילון!" נאנק הגובלין.
"נכון, נכון מאוד." ממעבר לפינה בהמשך המסדרון צץ לא אחר מאשר אפולו, לבוש בחליפה מחויטת, חיוך מוזר על פניו. "והייתי סיילון מההתחלה."
"אבל זה לא יכול להיות!" המשיך הגובלין בנאקתו. בכיסו, שמע את סטייסי נאנקת כל כך, שלא הצליחה אפילו לדבר.
"מה קורה כאן?" נשמע קול חדש, ממאחורי ננסק. הוא הסתובב וראה את גייטה, צולע לתוך המסדרון, אקדח שלוף בידו. "מה פשר ה.. הגופה הזאת?.."
"גייטה! אפולו הוא סיילון!" צווח ננסק.
גייטה הרים את מבטו מהגופה אל אפולו המחויך, וחזרה אל ננסק.
"כמובן שהוא סיילון." אמר, בעוד גייטה נוסף צועד ממאחוריו, מחזיק אף הוא באקדח. "הרי גם אני סיילון…"
"לא! לאאאא!" ננסק דחף את גבו לתוך הקיר, מנסה לעבור דרכו אחורה, להימלט מהמראות המחרידים שלפניו.
סטארבאק נעמדה ופנתה אל הגובלין, מתקרבת באיטיות, דם זולג מידיה. "ונראה לי שגם אני סיילון." אמרה בקול מלחשש. "אין כל הסבר אחר."
"לא נכון, לא נכון, את לא, את משהו טוב, כן, משהו יפה כזה…" ננסק לא הצליח לעצור את הלהג. "את בטח… שליחה של האלים! מלאך! כן, זהו, את מלאך יפה, את באת לעזור…"
מאחורי סטארבאק ראה ננסק את הנשיאה רוזלין, החיוך הקבוע על פניה נראה כעת כה ערמומי. "למעשה, כולנו סיילונים." אמרה לננסק. "כל אחד ואחד."
"חוץ ממני." מבטו של ננסק חלף על פני רוזלין לעבר הדמות התמירה שלצידה. היתה זו אחת מהשש-יות, שיערה הבלונדיני המקורזל נראה כמו שמש בעיניו הדומעות, שמלתה האדומה הצמודה נראית כמו… משהו שנעים להסתכל בו, בכל מקרה. "אני בעצם לא סיילון." אמרה לו השש. "סתם יש לי איזה אלף אחיות תאומות."
"לא!" ננסק געה בבכי. "כל מה שידעתי ואהבתי קורס מול עיני!"
"אם כך, מלאכתי כאן תמה." אמרה סטייסי בתחושת סיפוק לא צפויה. "סוף סוף אתה חש את מה שכל אחד מהצופים חש כשראה את הפרק האחרון."
"לא צריך להיות ביקורתית כל כך." אמר ננסק בעודו נשאב דרך פתח בין מימדי קטנטן שבדיוק הופיע מאחוריו, ונבלע אל מחוץ ליקום.
הסיילונים הביטו במקום בו עמד הגובלין, ואז פנה מבטם לעבר השש, נבזות מסוימת ניבטת מעיניהם. "אז מה," שאלה השש, קצה פיה רוטט באופן בלתי נשלט, "בכיף, כן? כולנו אחים וכאלה, כן?"
הסיילונים התקרבו, צעד אחר צעד. "לא, התרחקו! התרחקו ממני! אני נאה מכדי למות!"
צרחות הסבל עלו מן הספינה והתפזרו ברחבי הלילה השחור.