להרוג דביל, חלק א

תמיד בשעת לילה חשוכה שכזו גורמים לו הרחובות הריקים לחשוב על הבית.
לא, הוא מבין, לא על הבית.
על המבורגר.
ננסק נאנח. "סטייסי, תעשי המבורגר."
אבן החן הענקית שאחז ננסק בידו השמאלית התהפכה מעט, בשנתה. "כבר אמרתי לך שאני לא יודעת איך." היא מלמלה.
"לא, זה היה על נקניקיות חזירי בר", אמר ננסק. "ועל סטייק פרגית, צלעות כבש, שוארמת הודו, וטורטייה עם סחוג. על המבורגר עדיין לא שאלתי אותך."
"תן לי לישון, ננסק," אמר קול חלש מידו השמאלית.
"תני לי לאכול, סטייסי," אמר ננסק, בוחן במבטו בעצלות את הרחוב הריק. "את תדאגי לצרכים הבסיסיים שלי, ואני אדאג לשלך."
סטייסי ניסתה להידחף עמוק יותר לידו השמאלית של ננסק.
בידו הימנית הוא אחז בחרב יפנית מסורתית.

להרוג דביל

עשרים שעות לפני כן.

הכלה הלבנה עמדה לפני מיזוטאצ"י טיאקורו, בידה האחת אקדח ברטה כבד המעלה עדיין עשן, ובידה השנייה סכין קצבים גדולה ומדממת. שמלתה הלבנה לשעבר נטתה כעת לכיוון האדום של הספקטרום, בזכות נוזלי גופם של מאה ואחד-עשר המוטרפים המטורפים, כנופייתה (המוטרפת משהו) של טיאקורו.
הצעירה היפנית, רגועה כמו עלה צף במרכזו של אגם שקט, הייתה לבושה קימונו צבעוני ופשוט. היא אחזה רק בזוג פינצטות בין אצבעות יד ימינה. קטנות אך קטלניות, ידעה הכלה הלבנה.
"חזרי לאחור," אמרה הרוצחת המבריקה לכלה הלבנה. "או שמסע הנקמה שלך יסתיים כאן."
"שלוש," סיימה הכלה הלבנה את הספירה, הרימה את האקדח אל עבר טיאקורו, וירתה.
תודות לגלי ההדף הגלויים של הכדור האיטי הספיקה הרוצחת היפנית לנוע הצידה ממסלולו של הכדור הקטלני.
"קיבינימט!" כעסה הכלה, "למה אני תמיד קונה את האקדח עם הספשייל אפקטס?"
טיאקורו נעמדה מיד על רגליה, איתנה כבמבוק העומד בפני סופות הסתיו. "איך העזת לירות בי!" צעקה.
הכלה נתנה לידה המחזיקה באקדח להישמט לצידה. "אמרתי שאני יורה בשלוש, מה לא היה ברור?"
"איך את מעיזה!"
"ואז אמרתי אחת, ואז שתיים, ואחר כך, מאחר ועדיין לא סיפרת לי את מה שאני רוצה לדעת, יריתי."
"החוצפה!"
"אני לא מבינה לאיזו עוד אזהרה ציפית," אמרה הכלה הלבנה בעצבנות משהו. "לטרומבונים?"
נהמת טרומבונים אדירה נשמעה ברחבי החדר, בעוד היקום פער את פיו בצורת חור גדול אשר נפתח בקרבת התקרה. ברקים כחולים וגלי הדף רבי עוצמה הבריקו ברחבי החדר, הרוחות השואגות מניפות לכל עבר את בגדיהן הארוכים של שתי הלוחמות. השתיים עמדו ללא ניע (טיאקורו במיוחד – היא ניצבה כעגורן השליו בפני מבטו של הציד) והביטו בשער הפעור ישירות מעליהן. הן המתינו, דרוכות, מוכנות לכל.
ננסק נחת כמובן מטר וחצי הצידה, על ערימת הגופות המדממת.
השער נסגר, הרעש נפסק, היקום חזר לסדרו.
"ווואה!" צרח ננסק, לאור פנים חסרות עיניים ומנותקות מגוף הצופות בו מקרוב. הוא נעמד מיד במקומו, החליק על הדם, נעמד שוב, החליק ונפל לפנים, נעמד שוב, והצליח לבסס את רגליו בין רגל כרותה ליד שחוטה.
עיניה של הכלה הלבנה נפערו.
"זה אתה!" היא צעקה, והיכתה בו עם סכין הקצבים.
"ווואה!" אמר ננסק שוב, והפעם התכוון לזה. בזכות תושיה רבה והרבה דם, הוא הצליח ליפול שוב ובכך לפספס את הפגישה עם המוות הפלדתי משהו.
"מה לעזאזל?" אמר הגובלין, מכסה עצמו במהירות בחלקי גופות. "אנחנו מכירים מאיפשהו, גברת?"
"אה, רגע," אמרה הכלה לאחר בחינה נוספת. "בעצם זה לא אתה."
"לא, לא, זה לא אני."
"סלח לי, אני מתבלבלת הרבה לאחרונה. אני רואה את הפרצוף שלו בכל מקום."
"כן, כן, מאוד לא נעים, פרצוף, נכון," אמר ננסק, מסה לחלץ עצמו מהערימה בעוד שבאופן תת-רצוני כמעט מחפשות עיניו ברחבי החדר אחר נתיבי בריחה.
"יש לך מזל, יצור ירוק, לפעמים היא לא מספיקה לשים לב שזה לא הוא." אמרה טיאקורו.
"באמת מאוד לא נעים מה שקרה עם שליח הפיצה אתמול," מלמלה הכלה הלבנה, נזכרת.
"ביי חבר"ה," אמר ננסק ללא גינונים מיותרים, והניח רגל אחת מחוץ לערימת הגופות. אלא שהוא לא שם לב שעמדה שם ערימת גופות נוספת, ועל כן החליק, נפל, התגלש תוך זעקה, והועף לאוויר. בעודו מתעופף, הפוך ומסתחרר, עפה סטייסי מכיסו, ותוך צרחות אימה משל עצמה, ניתזה בדיוק אל עבר אחורי ראשה של טיאקורו – שם היא ננעצה בכוח דרך הגולגולת, אחת הפיאות חודרת לתוך מוחה של הרוצחת.
סטייסי התאוששה ברגע, וחשה בסביבה הנוזלית בה היא נמצאת. "אייייווו…."
גבותיה של הכלה הלבנה התרוממו.
ננסק נפל על הרצפה בחבטה.
הכלה הלבנה הפנתה אליו את ראשה, מבלי להניע אף שריר נוסף. "מי אתה?" היא שאלה. "מי שלח אותך?"
"ננסק," אמר ננסק, מתרומם לעמידה במהירות מפתיעה. "אני גובלין. אהמ, זאת שבתוך הראש של ההיא, זאת סטייסי."
"ננסק "הגובלין"? לא מכירה." אמרה הכלה הלבנה.
טיאקורו הביטה בזוועה בכלה הלבנה, ואז בגובלין, ואז בכלה הלבנה שוב. ברגעי הכרתה האחרונים נפלטה מבין שפתותיה מילה אחת: "…ני.. ני-צחת…"
היא התמוטטה על הרצפה בחוסר חיים.
הכלה הלבנה הביטה בגופה במבט שקשה לפענחו. "יא כלבה, בטח התכוונת להגיד "אני לא מאמינה שניצחת"."
ננסק התקרב לכלה הלבנה. "שמעי, בדרך כלל אני לא אוהב להתערב, אבל בחיי, ממש מגעיל פה. מה קורה כאן?"
הכלה הלבנה בחנה את ננסק במבט שיכול היה לפצח אגוזים, או בוטנים, אם הם היו רכים במיוחד.
"אם אתה לצידי, הרי שאתה כבר יודע את כל שהתרחש, ולכן אתה בוחן אותי או מנסה לשעשע את עצמך. אם אתה נגדי, הרי שבכל מקרה אהרוג אותך בקרוב, כך שאין זה משנה אם תדע או לא. בכל מקרה הדרך מכאן ועד לאופנוע הלבן שלי ארוכה, ולא אתנגד לפרט את האירועים עד כה."
"או…קי," אמר ננסק.
"אנחנו הולכים." הכריזה הכלה הלבנה, והסתובבה ללכת. היא עצרה ליד הכניסה, וסובבה את ראשה מעט הצידה. "בוא, גובלין."
ננסק מיהר אל גופתה של הרוצחת היפנית. הוא עצם עיניו בכוח, ופשפש עם ידיו בסביבות ראשה, בתקווה להיתקל בסטייסי ולא בשום דבר אחר.
לאחר יותר מדי "פלורץ"" ו-"סלוש" הוא הצליח להניח ידיו על אבן החן, ולשלוף אותה מהגולגולת. כאיש אחד אמרו ננסק וסטייסי "אוקי, זה היה מזעזע".
"אבל עדיין לא כמו באסון הגבינות הגדול," הוסיפה סטייסי הערה.
"הו לא, זה אפילו לא מתקרב." אמר ננסק. "זה בערך 6 מתוך 10 בסולם הצ"דר."
"לא אחזור שנית." אמרה הכלה הלבנה. ידה הימנית האוחזת בקאטאנה לא נעה אפילו סנטימטר. ידה השמאלית האוחזת באקדח הברטה נעה, אבל רק סנטימטר.
ננסק ניגב את סטייסי ואת ידיו היטב בבגדיה של טיאקורו ז"ל, ואז דחף אותה לכיס הסרבל הכחול שלו ומיהר אחרי הכלה הלבנה.