ננסק/מורגן קרוסאובר
דינג דונג, זעק פעמון הכניסה שלנו, ואילץ אותי להסתובב.
"ארורים כולם." אמרתי בעודי משרך דרכי לדלת. "לא מפריעים לאדם בזמן קריטי שכזה."
פתחתי את הדלת, בערך באותו שלב שבו נזכרתי שכבר עשרים שנה פעמון הכניסה שלנו לא עובד.
"הפתעה!" זעקו מספר קולות במקביל.
מצמצתי לעברם בהפגנתיות.
בפתח הדלת עמדו זיו, אבי ומורגן. זיהיתי אותם מיד, לפי תגי השמות.
"אה, אהלן." אמרתי.
"באנו לברך אותך על התקבלותך לצוות עיתון דימונז." אמרה מורגן.
"דימון טיימס." תיקן זיו. "חשוב להקפיד על האיות."
"חשוב לשמור על הצורה האנושית." הזהירה אותו מורגן, ופנתה אלי. "אפשר להיכנס?"
"לא." אמרתי. "אני עסוק. אבל תחזרו מחר, יהיה סבבה."
באתי לסגור את הדלת, כשברטה תשעה מילימטר נתקע בינה לבין המשקוף.
אבי נכנס אל החדר בדחיפה, מעיף אותי אל הקיר הנגדי.
"אף אחד לא אומר לא לאבי!" הוא זעק, ונעמד בסטנס דרמטי מרשים.
"לא ידעתי שאתה יודע לזעוק, אבי." אמר זיו בהערכה, ונכנס אחריו.
"אני באמת מלא הערכה לפועלכם, באמת," אמרתי, "אבל-"
"איך קוראים לך?" שאלה המכשפה, רווית טאקט כתמיד.
"אני שמח שתדרכו אותך מראש." אמרתי ביובש.
"זה ערן." אמר זיו. "הוא טוען שהוא פעם ראה אותי באיגור, אבל זה לא נכון."
"זה כן נכון, ואני טוען שדיברנו." אמרתי.
"מנסה לגרד מהתהילה, הא?!" איים עלי אבי.
"איזה תהילה, מדברים פה על זיו." אמרה מורגן ונאנחה. "אז עכשיו יש עוד ערן? מספיק לי להשגיח על אחד."
"אם אתם באמת רוצים אתם יכולים לקרוא לי יורמי." עודדתי אותה. "אבל אני לא אענה."
"יורמי!" קרא אבי.
לא עניתי.
"הבאנו הפתעה." אמר זיו, ושבר את השקט הדרמטי.
"שמחה רבה." הבעתי את שמחתי הרבה במילים. "אבל אתם לא מבינים את המצב החמור שבו אני נמצא עכשיו. יש עוד מעט באפי, ו-"
"באפי!" זעקה מורגן, ונגשה לסלון.
"לא ידעתי שאת יודעת לזעוק, מורגן." אמר זיו בהערכה, וניגש לסלון אחריה.
"אתם לא מבינים." אמרתי ביאוש, משתרך אחריהם. "עוד כמה דקות יש באפי והחתולים קפצו אל מאחורי הטלויזיה והרסו את חיבורי הכבלים. אני חייב שקט נפשי וקור רוח על מנת לסדר את זה, ו-"
"לא ראית כבר את הפרק בסטאר וורלד?" שאלה מורגן.
"בוודאי," אמרתי, "פעמיים, אבל ממתי זאת סיבה לא לראות אותו שוב?"
"אתה לא סקרן לגבי ההפתעה שלנו?" שאל זיו, ופנה למורגן. "תראי לו את ההפתעה שלנו."
"אין בעיה." אמרה המכשפה, והקישה באצבעותיה.
משמאלנו נפער לפתע פתח עגול וכחול כצבע החשמל, כאילו נקרע חור במציאות. מתוך השער נשבה רוח פרצים מטורפת, שהעיפה את כל הניירות שהיו בסלון. מאחר ולא היו ניירות בסלון לפני כן, לא יכולתי שלא לתמוהה בנושא.
עוד לפני שהספקתי להגיד "מאוד מרשים, אבל יש באפי", יצאו מהחור גובלין נמוך, ירוק ומכוער, ואבן החן האדומה שלו.
"מקסים." אמר ננסק, מביט סביבו. הוא פנה לסטייסי. "מתי הולכים?"
"טריק יפה." אמרתי למורגן. "אני מעריך את המחווה. אבל, ברשותכם, יש באפי."
הסתובבתי אל הטלויזיה, מסתגר מהעולם שסביבי.
"מורגן?" שאלה סטייסי.
"אני ולא אחרת." אמרה מורגן.
"שמעתי עליך. היינו פעם באותה מסיבה, ופספסנו אחת את השניה."
"סביר." אמרה מורגן. "מה יריתי עליך?"
"קרן אנרגיה שלילית." אמרה סטייסי. "היה פאנאן."
"אומרים פאנן." תיקן אבי. "בלי עוד א"."
"איך שמעת את זה?" שאלה מורגן.
"יש לי שמיעה עיצורית." אמר אבי.
"אהלן!" אמר קול חדש מכיוון הדלת. לא הסתובבתי, אבל זיהיתי את שי.
"שי," אמרתי ממתוך סבך הכבלים, "תכיר את כל האנשים. כל האנשים, זה שי."
"נעים מאוד." אמר אבי, וכיוון עליו אקדח.
"זה ללא ספק המימד הכי משעמם שהייתי בו." הכריז ננסק. הוא הניח את סטייסי על השולחן והלך לחפש אוכל במטבח.
"זאת בעיה עם האינפוט." אמר זיו ממאחורי. "תזוז, ואני אראה לך איך לתקן את זה."
"אולי, אבל אני לא צריך עזרה." מלמלתי, וניסיתי להיזכר לאן נכנס החוט הצהוב.
"זה החיבור הישיר מהאנטנה." אמר זיו, פרצופו מופיע לפתע לידי. "אתה צריך לחבר את זה לוידאו."
"תודה." סיננתי. "יופי."
הבטתי על הוידאו, ואיכשהו, פרצופו של זיו היה גם שם. הסתובבתי בחזרה לצד שני בחשד.
"הנה הבעיה," אמר זיו ברוגע נעים. "זה מחובר לממיר האנלוגי בשקע נקבה D-117, נורא מיושן."
"אה, כן. עכשיו, זוז הצידה."
"חכה רגע, זה באמת לא מאמץ בשבילי." אמר זיו בנעימות.
עמדתי לבעוט אותו אל מחוץ לחלון, אבל שי עצר אותי. "הנח לו לחיות." אמר שי בקול כואב. "זכור מה שאמר מקס וובר."
"מה אמר מקס וובר?" שאלתי.
"אין לי מושג." אמר שי. "אבל יש לך מבחן בסוציולוגיה מחר, אז אתה אמור לזכור את זה."
"מישהו רוצה קפה?" שאל ננסק מהמטבח.
"ממתי אתה יודע להכין קפה?!" התפלאה סטייסי.
"אני מפורסם בקפה שלי." נעלב ננסק.
"כמו וובר." אמר שי בידענות.
הסתובבתי ופניתי אל כולם בטון הנעים ביותר שלי.
"כולם לשתוק!" צווחתי. "יש עוד שלוש דקות לבאפי, ואם-"
"שתיים." אמרה סטייסי.
הנהנתי לכיוונו של אבי, והוא שלף אקדח וירה בה. האבן ניתזה מהשולחן והועפה אל מאחורי הספה.
"תודה." אמרתי לו, וניסיתי להיזכר איפה הייתי. "איפה הייתי?" שאלתי. "אה, כן. –ואם עוד מישהו אחד פוצה פה, ממלמל מילה, או אומר אימרה, הוא יועף החוצה מכל המדרגות."
"מותר להגיד היגד?" שאל אבי.
הנהנתי אל מורגן. היא שלפה את אצבעה ואבי נעשה לאביזר מטבח נפוץ.
"תודה." אמרתי לה.
"חוצפנים כולם." מלמלה סטייסי ממאחורי הספה. שי שלח את ידו וחילץ אותה ממתוככי הפער, לפני שיספיקו תפלצות הספה לקחת אותה אל האבדון. הם כבר לקחו בהזדמנויות שונות את השלט של הטלוויזיה, את עיתוני סוף השבוע, ואת אח שלי.
הסתובבתי בחזרה אל הוידאו, וראיתי את זיו כלוא בשלל סבוך של חוטים וכבלים בעובי מגוון.
"הצילו…" הוא קרא בקול נואש. "חלצו אותי מכאן, אני צעיר, עוד לא ידעתי אהבת אישה…"
"אני אוהב אותך." עודד אותו ננסק, והגיש לו כוס קפה. "רוצה קפה?"
"אנא." אמר זיו, וניסה לשלוח את ידו מתוך כלוב הכבלים, אך ללא הועיל.
בלית ברירה, ננסק התחיל להשקות אותו כעציץ הצמא למים.
"ננסק, גובלין יקר שלי," אמרתי ליציר דמיוני, "נגמר לנו הקפה."
"כן, ראיתי."
"אז איך…?"
"אלתרתי. בוא נגיד שעכשיו גם נגמר לכם הטחינה."
למשמע דברים אלה נפערו עיניו של זיו ובעווית פנים מחרידה הוא ריסס את הגובלין בתכולת פיו.
"מגעיל." אמר שי.
"מזעזע." הוסיפה מורגן. "קפה מטחינה? זה חילול הקודש."
"באפי!" הזדעקתי. "עוד דקה! הצילו!"
"טוב, אני רואה שצריכים אותי." אמרה מורגן, והתרוממה למלוא גובהה. היא הפשילה שרוולים וניגשה לעברי. "מה הבעיה?"
"אני לא יודע איך לחבר את הכבלים." אמרתי. "הכל אבוד. חיי נהרסים לאיטם."
"לא דיברתי אליך." אמרה מורגן, ופנתה לננסק. "מה בדיוק הבעיה עם הקפה?"
"נגמר." אמר ננסק. "הטחינה זה אילתור על המקום."
"אז למה לא פנית אלי?" שאלה מורגן. "אני הרי יכולה להביא קפה יש מאין."
"באמת?" הזדעק ננסק, ופנה אל מאחורי המכשפה. "שמעת, סטייסי? מורגן יכולה ליצור קפה!"
"כן, נו, אפשר לחשוב." אמרה אבן החן.
"סליחה?" הסתובבה מורגן והרימה גבה.
"אמרתי," חזרה סטייסי, "אפשר לחשוב. אז את עושה קפה. בטח גם מיקי מאוס בשוליית המכשף ידע לעשות קפה."
"באמת?" אמרה מורגן, ולקחה צעד אחד, אבל מאוד ברור, קדימה.
אמרתי בליבי "יהיה באפי גם בשידור חוזר", וקפצתי אל מאחורי הטלוויזיה. שם, ביחד עם זיו, התחפרתי עמוק בתוך הסבך ונשאתי תפילה אחרונה לאלוהי.
"ומה את יכולה לעשות?" שאלה מורגן בעניין מעושה.
"סלחי לי, גברתי," אמרה סטייסי. "מאוד לא מוצא חן בעיני היחס המתנשא שלך."
התכרבלתי לכדור קטן ועצמתי את עיני בחוזקה. שמעתי את זיו לידי, ממלמל "אימא".
"גוש אבן מקולל!" צעקה מורגן, ושמעתי הבזקים חשמליים שונים.
עברו מספר שניות.
"Of course you realize," אמרה סטייסי בקור רוח, "This means war."
נשמעו הבזקים נוספים. נשענתי בגבי על הטלוויזיה, ולכן יכולתי להרגיש כיצד היא מתחממת.
"הא הא הא!" צחקה מורגן בטון המכשפה המרושע שלה. "תצטרכי להתאמץ יותר מ- אההה!"
"דברי פחות, תלחמי יותר." גערה סטייסי.
יכולתי ממש לשמוע את פניה של המכשפה מאדימות.
"בנות, בנות," נשמע לפתע קולו של ננסק. "אני חושב שאתן לוקחות את זה קצת יותר מדי-"
ההבזק היה חזק כל כך, עד שיכולתי לראות אותו דרך הריסים הסגורים.
עברו מספר שניות.
"אאו." גנח ננסק, והתמוטט על הרצפה.
"אתה חושב שנצא מכאן בחיים?" שאלתי את זיו לידי.
אך בטרם הספיק לענות, הכריזה מורגן "די, נמאס! בשם כל העזאזלים, אפילו הקטן הזה שמתחבא בפינה, אני מגרשת אתכם אל פי הגהינום!"
"וואה!" צווחה סטייסי.
התרוממתי בדיוק בזמן בשביל לראות את אבן החן והגובלין המפוחם נשאבים אל תוך הטלוויזיה. המסך נסגר מאחוריהם ברעש "בלופ" מספק.
המכשפה המתנשמת קרסה על הספה בעייפות. "אני שונאת להשתמש בקללת הגירוש המוחלט, זה משאיר אותי ממוטטת מעייפות."
זיו יצא מבין הכבלים בדרך פלא, והתיישב ליד מורגן. "תמשיכי להתנשם ככה, אני מאוד נהנה."
קמתי ממאחורי הטלוויזיה, הזזתי את המלחיה שהיא זיו אל השולחן, והתיישבתי ליד מורגן. "שאני אבין, לאן בדיוק גרשת אותם?" שאלתי בדאגה. "הם בכל זאת הדמויות שלי. אני צריך לדעת מה יהיה הפרק הבא."
מורגן החוותה אל עבר הטלוויזיה תנועה מהירה, והמסך נדלק בדיוק להתחלה של באפי.
"חשבתי שזה ברור." אמרה המכשפה. "כאילו, פי הגהינום?… הפרק הבא שלך הוא "ננסק בסאנידייל"."
"סלחי לי," הערתי בקרירות, "אבל אני נוטה לתת שמות מתוחכמים יותר מאשר "ננסק ב-". זה נשמע כמו ספר של פינוקי."
"אין לי כוח לזה." אמרה המכשפה, ולפתע היה הבזק.
עבר רגע, ושרתה עלי לראשונה תחושת הקיום כמלחיה.
הרגשתי כאילו עברתי איזה מבחן כניסה.
הא הא הא!
מה שבאפי יכולה לעשות לאנשים…
סיפור מעולה. עכשיו ארוץ לקרוא את הפרקים שהוא מקדים.