העזר כנגדו

בעיירה סאנידייל שבקליפורניה מצוי הפתח לגיהנום. זה עד כדי כך פשוט. תושביה של העיירה כבר התרגלו לשיעור המיתה הגבוה, בתי קברות אפלים, והתפוצצויות חסרות פשר. הם חיים את חייהם השגרתיים. האמת המרה היא שללא נוכחותה של הקוטלת, זו שגורלה הוא להלחם ברשע באשר הוא, חייהם לא רק שהיו מוזרים הרבה יותר, אלא גם קצרים הרבה יותר. אין ספק כי הקוטלת, וקבוצת החברים שגיבשה סביבה, הם משהו מיוחד.
אבל לא עליהם באנו לדבר.

העזר כנגדו

זהו בניין בן ארבע קומות, באמצעו של הלילה. כמו תמיד בסאנידייל, הרוח היא איטית ועצלה.
גגו של הבניין הוא סבך רב של דודי שמש וביתנים קטנים עשויי אבן ובמרכזו נקודה קטנה. הנקודה הזעירה נפתחה במרקם המציאות, ותוך כדי תנועה גלית מהפנטת כמעט, התרחבה לחור עגלגל, כחול, ורושף ברקים בקצב של עוזי. רוחות בעוצמה אדירה נשבו דרכו החוצה אל העולם, והרעש שנוצר יכול היה להקים מתים.
דרך כל הטררם הזה היה אפשר להבחין בקול אחד, שונה במקצת מהאחרים. משהו שנשמע דומה מאוד ל… צווחה.
בפחות משניה אחת עפה דמות מתוך החור, צועקת כאילו היא הולכת להיתקל בקיר במהירות 30 קמ"ש, וניתקלה בקיר במהירות 30 קמ"ש. החור התנהג כמו ילד טוב ונסגר אל תוך עצמו באותה מהירות בה נפתח.
"אווו…" מלמלה הדמות בכאב, נשמעת עמומה במקצת מכיוון שדיברה אל תוך הקיר.
"זה יעבור." נשמע קול. היה זה קול מהסוג שגורם לך לקפוץ במקום ולבחון את הסביבה בחשד, במבט של "מי-אמר-את-זה" על הפנים שלך. היה זה קול סקסי ביותר, עמוק, וצלול. וגם… היה זה קול גברי.
"אני לא מבינה למה זה קרה בכלל." אמרה הדמות בכעס, וחילצה את עצמה מהקיר. היא נעמדה במקומה, והביטה סביבה. "אתה לא יכול ללמוד לכוון קצת יותר טוב?!"
"גיורק, באמת." אמר הקול העמוק בשעמום מסויים. נראה היה שהוא מגיע מחגורתה המעוטרת של הדמות, אותה כבר ניתן היה לזהות כגובלינית לכל דבר בשם גיורק.
"באמת מה, רקס?" שאלה גיורק, הבעתה מרמזת שלא כדאי להתעסק איתה. "למה אתה לא מסוגל ללמוד לכוון יותר טוב?"
האבן הקסומה ששמה רקס הבין שהוא בבעיה מסויימת. "אה, אה, בגלל שזה קשור למרקם הזמן והמימד, את יודעת, זה לא בשלטתי כל העסק הזה."
"אהא." אמרה גיורק באי-אמון מוחלט. "את השטויות האלה אתה מאכיל אותי כל פעם שאתה לא יודע מה קורה. ""זה הכל קשור לפרמטרים הכלל יקומיים, גיורק, את לא תביני""."
"בדיוק." אמר רקס. "אהה, אני מתכוון – כן, זה קשור לפרמטרים כלל יקומיים. זה מסובך בשבילך מדי, את יודעת. רק אנחנו החפצים הקסומים העתיקים יודעים איך לחשב משוואות מסובכות שכאלה-"
"שתוק." סיננה גיורק והתחילה ללכת משם, בוחנת את הסביבה. "איפה אנחנו בכלל?"
"אני לא בטוח." אמר רקס.
"אוהו! הוא לא בטוח! רקס לא בטוח איפה אנחנו!" אמרה גיורק בניצחון. "רגע, תן לי לבדוק… לא, הגיהנום עוד לא קפא. אז איך זה יכול להיות?! רקס לא יודע משהו, והגיהנום עוד לא קפא?!"
"גיורק."
"הוהוהו! רקס מוכן להודות שהוא לא יודע משהו! אז ""אנחנו החפצים הקסומים"" כבר לא-כל-כך חכמים, הא?"
"גיורק."
גיורק גיחכה לעצמה ופנתה לבסוף לרקס. "כן, מה?"
"נרגעת?"
"כן."
"יופי. עכשיו, איכפת לך אולי לשים לב לאיפה את הולכת?"
"הממ?" שאלה גיורק באי הבנה, והביטה סביבה. "מה הבעיה, רקס, אין כאן כלום."
"בדיוק." אמר רקס.
גיורק הביטה למטה.
על כל שישה עשר המטרים שהפרידו בינה לאדמה.
"אהה….. הא." אמרה הגובלינית במבוכה-משהו.
"כן, הייתי מנסח את זה ככה." אמר רקס.
באותו רגע החליט כוח המשיכה לחזור לפעולה.

חור קטן נפתח במרקם המציאות תוך כדי יצירת כל הבלאגן הרגיל, שכבר ממזמן הפך לשיגרה לאותה דמות שהועפה ממנו החוצה בברוטליות כשניה אחת לאחר מכן. ננסק התרסק על ריצפת הבטון במכה אדירה, ישירות על ה-,אה, תחת.
"אוו!" פלט הגובלין בכאב, והתרומם מיד, משפשף את ישבנו וקופץ במקום.
מאחוריו נסגר החור בקול דומה למציצה.
"את לא יכולה ללמוד לכוון?" שאל ננסק בכעס, קופץ ומשפשף ללא הפסקה.
"זה, אה, בלתי אפשרי." אמרה סטייסי מתוך חגורתו. "קשור במרקם הזמן והחלל. אתה לא תבין."
"אה, בסדר." אמר ננסק מיד, שכבר מזמן למד שלא להיכנס לנושאים האלה. הוא נרגע קצת והתחיל להביט סביבו.
"איפה אנחנו?" הוא שאל רטורית.
"סאנידייל." אמרה סטייסי.
"איפה?"
"סאנידייל."
"מה זה?"
"עיירה שנמצאת בדיוק על הפתח ל-… לא חשוב." התחמקה סטייסי. "ארר, אתה כבר תראה."
"אז בואי נזוז. בוודאי יש הרבה אוכל בסביבה, שמשום מה לא נמצא בתוך הבטן שלי."
"רק שניה." אמרה סטייסי.
"הממ?"
"רק שניה, תישאר עומד איפה שאתה."
"למה?" שאל ננסק באי הבנה.

"בגלל-" התחילה סטייסי ונקטעה על ידי גובלינית שביצעה נפילה חופשית על ננסק. שני הגובלינים התרסקו על הריצפת הסמטה במכה שוברת עצמות, אבני החן שלהם עפות אל האוויר ונוחתות בסבך שקיות הזבל שעיטרו את קיר הסימטה הנגדי.
ננסק פלט איזה "אוו", ופקח את עיניו. מעליו היה פרצוף גובליני שהביט בו בחזרה.
"אה, הי." אמרה גיורק במבוכה מסויימת. "אה, תודה שבלמת לי את הנפילה."
"אה-הא." אמר ננסק. "אני טיים. באמת. מתי שבא לך, קפצי לביקור. הא הא."
"מצחיק." אמרה גיורק במבוכה.
"כן…" אמר ננסק. "בכל מקרה, אם לא איכפת לך עכשיו לקום ממני, כי אני צריך אוויר בשביל לנשום."
"אה, כמובן." אמרה גיורק וקמה מננסק במהירות. היא הושיטה לו יד ועזרה לו להתרומם. "אני גיורק." הציגה את עצמה גיורק.
"כל הכבוד." אמר ננסק בציניות. "ואני ננסק."
"ננסק, איפה אתה?" נשמע קולה של סטייסי מאיפשהו באיזור. "אני לא רואה כלום, אני מכוסה בקליפות בננה!"
"סטייסי?" נשמע קול חושדני ממקום אחר מבין השקיות
היה שקט למשך מספר שניות. שני הגובלינים המתינו בסבלנות, בחשכת הלילה.
"רקס?" נשמע לבסוף קולה של סטייסי, חושש משהו. "אה, היי."
"כן, היי." אמר רקס ברטינה.
ננסק וגיורק החליפו מבטים מופתעים. "מאיפה האבן שלך מכירה את שלי?" שאל ננסק.
"לא יודעת." אמרה גיורק במשיכת כתפיים.
"קודם תנקו אותי, ואז אני אסביר את כל הסיפור." אמרה סטייסי.
"לא," התעקש רקס. "קודם תנקו אותי, ואז אני אסביר את כל הסיפור."

מספר דקות מאוחר יותר ישבו ננסק וגיורק על זוג פחי זבל הפוכים מול שתי אבני חן אדומות וזהות לחלוטין, שניצבו על פח זבל הפוך מולם. מבטיהם של הגובלינים היו חמורי סבר, דורשי הסבר.
"אנחנו דורשים הסבר." אמר ננסק בחומרת סבר, ידיו משולבות.
"אוקי." אמרה סטייסי, מכינה את עצמה. "אז ככה."
"סטייסי ואני היינו-" התחיל רקס.
"די! אתה תמיד נכנס לי באמצע משפט!" צעקה עליו סטייסי.
"את לא יודעת להסביר-"
"אתה אותה אבן מנופחת שתמיד היית-"
"אף פעם לא היית טובה עם אנשים-"
"כאילו שאתה בחרת לעצמך נושא-אבן יותר טוב-"
"אוי, אפשר לחשוב!"
ננסק וגיורק הביטו בזוג המתווכח בבלבול מסויים.
"אה, אוקי, זה די ברור." אמר ננסק לבסוף. "הם אחים."
"כן." אמרה סטייסי, מפסיקה את הויכוח. "אנחנו אחים."
"פעם היינו שנינו אותה אבן," אמר רקס, "אבל בעקבות איזה אירוע בקנה מידה כלל גלקטי, (אתם יודעים, אחד מאלה), פוצלנו לשתי אבנים שונות עם שתי אישיויות שונות."
"מדי פעם עוד יוצא לנו להיפגש." אמרה סטייסי בביטול. "עברו איזה אלפיים שנה מאז הפעם הקודמת, לא?"
"כן, בקרב על פלינטווד." אמר רקס. "את היית עם האלפים, ואני הייתי עם המכשף ההוא, ג""וקסון או מה-שמו, לא זוכר."
"כמובן שלא היה לך שום סיכוי." אמרה סטייסי. "לאלפים היו כוחות הרבה יותר חזקים מלמכשף האומלל הזה."
"מה את אומרת!" אמר רקס בלגלוג. "אפשר לחשוב, כמה קוסמים אומללים, ואיזה שני כהנים של אלת המים, או, כן, אני מפחד!"
"אוי באמת!" אמרה סטייסי בכעס, והויכוח התחיל מחדש.
"אז…" פנה בינתיים ננסק לגיורק, על רקע צועקות האבנים. "גם את נודדת בין מימדים?"
"אהא." ענתה גיורק. "אנחנו בחיפוש אחר הניידוס, שהוא חפץ קסום עתיק שנאבד בין המימדים והדבר היחיד שיכול להציל את עולם הבית שלי מהשמדה."
ננסק בהה בה. "ארר," מלמל במבוכה, "אנחנו סתם מסתובבים ככה, את יודעת, סתם, כזה. עושים דברים."
"ובכלל," צעק רקס ברקע השיחה שבין הגובלינים, "אילולא הייתי משתמש ביכולת לבלום גבינה משתוללת, לא היית כאן היום בשביל לדבר איתי-"
"או, למה לא, בוא נכנס לדקויות-!"
ננסק הבחין לפתע במשהו מעניין. "סטייסי! רקס!" הוא צעק על האבנים. "בבקשה, תרגיעו את עצמכם!"
"למה?" שאלה סטייסי, כולה נסערת.
"כי אנחנו מוקפים בערפדים מוטנטים." אמר ננסק.
סטייסי ורקס הביטו סביבם.
ננסק צדק. הם באמת היו מוקפים בערפדים מוטנטים.