איך זה שגובלין אחד מעז

המסדרון היה מואר בכבדות על ידי מנורות פלורסנט יישרות הקבועות בתקרה. רעש המון אדם מרוחק העיד כי מנהרות הגישה הגדולות המחברות בין הסקטורים השונים בקומפלקס מצויות לא הרחק מכאן. צווחות וצעקות מהכיוון השני העידו כי אחת מהסכנות המטורפות השגרתיות לקומפלקס אלפא מצויה אף היא לא הרחק מכאן. ניתן להבין את מידת ההלם שחש ננסק מעצם היותו במקום, בכך שהוא לא הסתובב והחל לברוח ברגע ששמע את הצעקות.
רובוט עמוס מגבים וצינורות שואבי אבק חלף על פני הגובלין המזועזע. המכשיר העגול נעצר מול הגובלין, ובחן אותו למספר רגעים. מחלקו העליון יצאה צינורית קטנה, שמיד השפריצה מים סבוניים על פרצופו של ננסק. לאחר מכן הסתובב הרובוט והלך לדרכו.
ננסק עקב אחריו במבטו, פניו השומרות על ההבעה המזועזעת מטפטפות מים לרצפה החלקה.
"הי, אתה!" נשמעה צעקה מצידו המרוחק של המסדרון. "מחפש עבודה בתחום התקשורת?"

איך זה שגובלין אחד לבד מעז

חמשת השיבוטים רצו אל ננסק ונעמדו לידו.
"אין לנו הרבה זמן לדיונים." אמר אחד מהם, קלון בעל סנטר בולט וקול רועם. "אני הוא Supe-R, מפקד המשימה הזו."
ננסק בהה בו. חששותיו התעמתו. הוא חזר לקומפלקס הארור.
סופ-ר המשיך בשלו. "בזאת אני ממנה אותך לקצין התקשורת של הקבוצה שלנו. Niande-R, תן לו את מצלמת הוידאו, ונחזור לנוע מיד."
קלון אחד, שעל גבו תיק ציוד גדול, צעד קדימה ונתן בידיו חסרות התגובה של ננסק מה שנראה כמו מצלמת וידאו גדולה. ננסק בהה בה, ולאחר מכן בהה בקלונים.
לא יכול להיות שהוא חזר לקומפלקס אלפא. זה לא הגיוני. לעזאזל, זה לא הוגן, שמכל המקומות להיות תקוע בהם ללא דרך לברוח, היקום הפיל אותו דווקא לתוך קומפלקס אלפא, עם המחשב, הקלונים, והרובוטים שבו, שכולם מטורפים בעליל.
הוא הרים את מצלמת הוידאו בלאות ברורה, והביט בקלון הקרוב אליו.
"אני-" התחיל ננסק.
"סופ-ר," מלמלה קלונית אחת מאחור, שאחזה בשני רובי סער אימתניים. "אתה אדום, והוא כחול. אני… לא חושבת שמותר לך לתת הוראות לסיווג בטחוני גבוה ממך."
"שטויות." אמר סופ-ר ונעמד בפוזה תיאטרלית, מבטו מופנה אל-על. "כאשר אני מפקד על משימה, אני הוא זרועו של המחשב בשטח! כולם הקשיבו לי ובצעו את דברי! אזרח, מעוניין להביע מחאה אודות ההצבה שלך?" שאל סופ-ר את ננסק.
הגובלין פלבל בעיניו לעברו.
"נהדר." קרא המנהיג ללא חת. "כעת, הבה נתנהג כמו ביצה ונתקשקש מפה."
חמשת הקלונים חזרו לרוץ במורד המסדרון, הפעם גוררים ביניהם את ננסק חסר היכולת להתנגד.
"הצילו!" צווח הגובלין, זעקותיו מהדהדות בהיכלי הקומפלקס…

זוג הקלונים עמד מול יצור המתכת. למרות שהיו חמושים בכבדות ברובי פלסמה ירוקים, ומוגנים על ידי מיטב חליפות השריון ש-"מחקר ופיתוח" יכלו לספק להם, הם בכל זאת חשו ברע. הסיבה לכך היתה שלושים וארבעה הקלונים האחרים, גם הם חמושים בכבדות ומוגנים על ידי חליפות שריון, ששכבו מתים על הרצפה סביבם.
היצור, העטוף ביריעות מתכת מטאליות-זהובות, עמד יציב על זוג רגליו העצומות. אחת משלוש העיניים האדומות שבמרכז ראשו המכאני הבזיקה. שני הקלונים הרגישו כיצד הוא בוחן אותם.
"אררר," אמר Ban-G, "אולי כדאי שנחזור למחשב ונדווח על כשלון במשימה?"
"אתה תדווח למחשב על כשלון במשימה." אמרה Ma-G. "אני נשארת כאן עד שהיצור הזה נופל! מוות לאויבי הקומפלקס!"
הקלונית צעקה ושיחררה מטח יריות על חזהו הזהוב של תפלץ המתכת. מספר סנטימטרים מחזהו, שבו היה מקובע שעון חול קטן הזוהר בירוק מזעזע, הופיע מעטה ירקרק מזעזע בעצמו. יריות הפלסמה נספגו בשדה הכוח בהבזק חד שעיוור לרגע את שני הקלונים.
"יכולתי להגיד לך שזה לא יעבוד." אמר באנ-ג בסרקזם. "את יודעת, אולי בגלל שכבר ניסינו את זה שלושים מיליון פעם."
"קיוויתי לתפוס אותו בהפתעה או משהו." אמרה מא-ג.
הגולם הרים את ידו הימנית, וכדור אנרגיה אדמדם החל להיווצר סביבה.
"תגבורת להצלה!" נשמעה קריאה מאחורי זוג הקלונים. עוד בטרם הספיקו להסתובב, כבר הופיעה ביניהם קלונית נמוכה, ירוקה, ומכוערת. אך בעוד רוב הקלונים הירוקים הם כאלו בגלל המדים שלבשו, הקלונית הזאת היתה ירוקה -ירוקה-, והיא בכלל לבשה סרבל צהוב.
"מקווה שלא איחרתי את כל ההנאה." אמרה גיורק בגיחוך מרושע, מתעלמת ממבטיהם התמוהים משהו של שני הקלונים שמצדדיה. היא הרימה את אבן החן שבידה אל עבר גולם המתכת, וקראה "רקס, אש!"
קרן האנרגיה האדומה שירה רקס התנגשה בקרן האנרגיה האדומה שירה הגולם באותו הרגע ממש, והשתיים התפוצצו בבום על-קולי מחריש אוזניים.

"תגבורת להצלה!" נשמעה קריאה מהמסדרון האחורי. חמישה קלונים וגובלין אומלל אחד מצאו את עצמם נכנסים אל תוך חדר מלא עשן וקיטור.
"אני לא רואה כלום." התלונן אחד מהם.
"נורא חם כאן." התלונן אחד אחר.
"איפה המפלצת, המפקד?"
"מאיפה כל העשן הזה?"
"אני רוצה הביתה!" צעק ננסק.
"הקשיבו היטב," אמר סופ-ר בטון פיקודי. "מאחר ולא רואים את האויב, אך ברור שהוא כאן, בהשמע הפקודה "שלוש" כולם יורים בכל הנשקים אל מרכז החדר, ברור?"
"וואההה…?" נשמעה קריאה מבולבלת ממתוך החדר.
"אחת," קרא סופ-ר.
"ארר, לא רק הגולם עדיין פה." אמר הקול מתוך הערפל.
"שתיים,"
"כלומר, גם אני כאן. ארר, אל תירו."
"שלוש!"
חמשת הקלונים הרימו את נשקיהם וכאיש אחד שיחררו אל תוך הערפל מטח של קרני לייזר רושפות, חלקיקי פלסמה טעונים מגנטית, ובמקרה אחד גם קרניי חום שנורות מהעיניים ("מוטציה בוגדנית!" צעק ניאנד-ר, וירה במפקדו מיד).
נשקי הפלסמה פיזרו את הערפל במהירות, ושדה הקרב התבהר לעיניהם של קבוצת הקלונים. היה זה חדר גדול ועגול, במרכזו עומד יצור מתכתי גדול, ללא כל פגע, המביט בהם ישירות.
"בעסה." אמר קלון אחד. "לא פגענו בו."
על הרצפה סביבו היו שרועים עשרות קלונים, כולם חמושים ומשוריינים בכבדות, ובכולם חורים שנעשו בבירור על ידי קרני אנרגיה עוצמתיות במיוחד.
"נראה שלא היתה לו בעיה דומה." אמרה קלונית אחרת.
לא רחוק מננסק שכב סופ-ר, מתבוסס בדמו. די רחוק מננסק שכבה גיורק, מתבוססת בדמה, בין גופותיהם של הקלונים האחרים.
"גיורק?" שאל ננסק, בעיניו שביב של תקווה, שריד של יציבות בעולם אכזר זה.
"כולם כאן לגמרי מתים." אמר אחד הקלונים שבקבוצה.
הגולם הרים את ידו הימנית לעברם, וכדור אנרגיה אדמדם החל להיווצר סביבה.
"בקרוב אצלנו." מלמלה קלונית אחת, ששמטה את רובי הסער מידיה ומיד פנתה לרוץ חזרה אל המסדרון ממנו באה הקבוצה. "הימלטו על נפשותיכם! יום הדין הגיע!"
"ממסק." שמע הגובלין קול. "ממסק, אמי צריק אותק."
אחד אחד נעלמו הקלונים שעמדו סביב ננסק, זונחים את החדר במהירות האפשרית. הגולם הביט בהם בעיניו האדומות חסרות ההבעה, בזמן שהאנרגיה נצברת סביב ידו הימנית.
"ממסק, זה לא צחוק." אמר הקול שוב. "מאוד כדאי דתבוא ודותיא אותי מכאד. אמי קצת תקוע."
ננסק, שנשאר עומד לבדו אל מול הגולם, הזדחל באיטיות אל עבר גופתה של גיורק, ממנה בקע הקול.
"זה אתה רקס, נכון?"
"כד, וכדאי דתוציא אותי לפני דהוא יורה את הקרד. מהר."
ננסק חשש שאם ינוע מהר מדי יעורר מהגולם תגובה לא רצויה, כמו למשל הורדת ראשו של הגובלין ביריה בודדת.
"ממסק! עכשיו! עכשיו!"
ננסק זינק אל עבר גיורק המתה, ביצע גלגול על גופת קלון מת, הרים את רקס בתנועה חלקה מתוך הכיס הפנימי שבסרבלה הצהוב של הגובלינית, והזדקף לעמידה. הוא התייצב מול הגולם באומץ, מחזיק בידו את רקס.
"קדימה דביל, תירה בי!" אמר ננסק בטון מתריס.
האנרגיה שסביב ידו של היצור שכחה מיד, ובתנועה חלקה הוא הסתובב והחל לרוץ במהירות מדהימה אל מחוץ לחדר.
"מה עשיתי?" שאל ננסק, מבולבל.
"הוא נבהל לראות גובלין מחזיק באבן חן." אמר רקס בשביעות רצון.
"הוא לא היה אמור לירות בי, ואז, בגלל שאני מחזיק בך, אז תגן עלי בשדה כוח קסום כלשהו?"
"אני יכול להגן רק על נושאת האבן שלי." אמר רקס בהנאה אכזרית. "אם הוא היה יורה בך, היית פשוט מת."
"כמה טוב שאתה דואג להכנס לפרטים ולהסביר את כוונותיך לפני שאתה גורם לי לעשות דברים טיפשיים להחריד." אמר ננסק ביובש, והכניס את רקס אל הכיס הקדמי בסרבלו הכחול.
"זה עוד כלום." אמר רקס. "עכשיו אנחנו צריכים ללכת להציל את גיורק."
ננסק נאנח.
"כמובן, כי אסור שמשהו בקומפלקס הזה יהיה פשוט מדי. למה הקלון הבא שלה לא מגיע לכאן וזהו?"
"בגלל שמישהו הסגיר אותה בתור מוטציה חוץ-מימדית מסוכנת." אמר רקס. "לקחו אותה לבדיקות, והצלחנו לברוח. בוודאי סידרו שהקלון הבא שלה יגיע אל מעבדת המחקר, והפעם אין לה אותי בשביל להמלט. תצטרך להביא אותי אליה, גובלין."
"מתי הפכתי לשירות משלוחים?"
"אתה מגזים בהערכתך את עצמך, תפלצון. אתה מקסימום יד ניידת, עבורי."
"עם היחס הזה אתה יכול להגיד לי יפה שלום, בזמן שאני קובר אותך בתוך ערימת הגופות הקרובה."
"כל כך פזיז." אמר רקס וצקצק בלשונו. "הרי אתה חייב לעזור לי. בלעדי, איך תחזור לסטייסי?"
ננסק הרים גבה. "איך אתה יודע שסטייסי לא כאן?"
"לא מרגישים אותה במימד הזה." אמר רקס. "קל מאוד להרגיש משהו כמוה. ובכן, מעוניין לעזור לי להשיב את גיורק?"
ננסק חשב על זה לרגע.
"בסדר," אמר לבסוף, "אבל רק בתנאי שאתה לא מכניס אותי לשום צרות מיותרות, ועוזר לי להפגש עם סטייסי כמה שיותר מהר."
"אני לא יכול להתחייב לכך, אנחנו כבר עכשיו במשימה דחופה מאוד לתפוס את הגולם."
"שביזות לכם. זה התנאי שלי."
רקס חשב על זה רגע.
"בסדר," אמר לבסוף. "הגענו לעסקה?"
"הייתי לוחץ אתך ידיים, אבל אי אפשר."
הוא פנה לצאת מהחדר רווי הגופות.
"רק עוד שאלה אחת יש לי: אם היא פולשת חוץ מימדית, למה הם לא מוטרדים מכך שיש לה כאן קלונים?"
רקס היה חסר מילים לרגע קל.
"זה פשוט ככה וזהו, בסדר?…"

"זוהי המעבדה." אמר רקס לאחר מסע ארוך למדי של ריצות, זחילות, יריות, תחנונים, עוד יריות, עוד הרבה ריצות, שניים-שלושה רובוטי שמירה כבדים ובערך 300 קילו חומץ נפץ, בו הריץ את הגובלין בכל רחבי הסקטור.
"אני חושב שכבר עברנו במקום הזה פעם…" אמר ננסק.
"פעמיים." אמר רקס ברוגע. "האמת היא שאני סתם נהנה להריץ אותך."
"חתיכת–"
"או, אתה מקלל אותי? לא, בבקשה לא! אני עוד עלול להעלב ממה שגובלין אומלל כמוך חושב עלי."
"ארור תהיה." סינן ננסק, גבותיו קופצות ללא שליטה. "הייתי מעיף אותך לפח המחזור הקרוב."
"אבל, כמה חבל, אתה ממש ממש צריך אותי."
ננסק הרהר בזה לרגע.
"בעצם, צודק." אמר. "אתה דווקא שימושי."
"וואה?…" פער רקס את פיו הוירטואלי.
ננסק, מלא בטחון לפתע, בעט בדלת המעבדה ונכנס לתוכה.
היה זה חדר קטן וסגול, מלא מכשור רפואי. במרכזו ניצבה מיטה (סגולה) ועליה גובלינית (ירוקה) מורדמת ומכוסה בשמיכת פלסטיק (סגולה). ליד המיטה עמד מדען לבוש בחלוק (סגול), שפנה מיד להביט בגובלין הצועד בבטחה אל תוך החדר. ננסק הבחין בקלון נוסף, איש עצום מימדים ובעל נוכחות כמו של סלע גרניט, שעמד מיד משמאל לפתח. הגובלין התעלם ממנו מבלי להניד עפעף.
"נוע מעל פני!" קרא ננסק, נכנס בחריצות אל החדר.
"ננסק, מה אתה עושה?" שאל רקס.
הגובלין החזיק את אבן החן מולו באימתנות ברורה.
"שומר!" קרא המדען. הקלון הענקי נעמד בפתח הדלת כמו פקק אל בקבוק.
"אזרח, אתה עובר על הוראות המחשב בדבר סיווג בטחוני." אמר השומר בקול עמוק.
ננסק הסתובב לעברו, מנופף ברקס.
"אתה אולי לא יודע, אך יש ברשותי אבן חן בעלת כוח עצום! אין לך סיכוי נגדי!"
"אה, ננסק," מלמל רקס.
השומר צעד אל עבר הגובלין, צילו מכסה את הרצפה. הוא קרב את ראשו אל ידו של ננסק האוחזת ברקס.
"זה נראה כמו קופסת פלסטיק אדומה." אמר. "כמה שאני נרעד."
"כדאי לך!" קרא ננסק בחיוך מנצח. הוא אחז באבן החן בשתי ידיו, הניף אותה אל עבר ראשו של הענק, וקרא "רקס, אש!"

כשעה מאוחר יותר ניצב ננסק מול הדלת למעבדה, שתוקנה בינתיים. עינו השמאלית היתה כמו בקע קטן בתוך חבורה שחורה עגולה. רקס המהם בתוך כיס הסרבל שלו. "חשבתי שסטייסי סיקרה את הנושא."
"אני לא מדבר איתך."
"רק נושא אבן יכול להפעיל את היכולות של האבן שלו."
"אני לא מדבר איתך."
"ולמה אתה נוטר לי טינה? לא שאיכפת לי מה יצור זערורי שכמוך חושב עלי, אבל האם אין זה ברור שזוהי אשמתך שהתפרצת לחדר מבלי לוודא איתי קודם את תוכנית הפעולה?"
"אני לא שומע, לה לה לה."
"עקשן ללא תקנה."
"מינרל."
"עד כמה שאני נהנה משיחותינו העליזות," התלונן רקס, "אולי כדאי שנסיים עם התוכנית החדשה הזו? לא שהיא תעבוד, שהרי אתה הגית אותה."
"אני חושב שתהיה מרוצה מהעדינות והאלגנטיות של התוכנית הבאה." אמר ננסק. "בשעה האחרונה הפעלתי כמה קשרים וחובות של קלונים שזכרו אותי מהפעם שהייתי כאן לפני כמה חודשים, והצלחתי לברר כמה דברים מעניינים. שב בשקט, וצפה בי עושה את עבודתי."
ננסק פתח את דלת המעבדה וצעד פנימה בבטחה. השומר הענק הבחין בו מיד, ושלח לעברו חיוך מלא רשעות טהורה.
"לא הספיק לך?" שאל בקולו המרעיד.
"הפעם, אני כאן בעניין רשמי." אמר ננסק, מנופף בצרור הדפים שבידיו. הוא פנה אל המדען. "סלח לי אזרח, האם שמך הוא Smart-I?"
המדען הביט מטה, אל מה שנראה כמו אזרח לבוש בכחול. האזרח עצמו היה ירוק. עבור אדם החי בקומפלקס אלפא, בו החיים מסודרים לפי צבעים, היה זה מבלבל במיוחד.
"יש משהו שאתה רוצה?" שאל סמארט-י. הוא מצמץ, בתקווה שאחד הצבעים יעלם ספונטנית.
"רק כמה פרטים קטנים, ומיד אפסיק להפריע לך בעבודתך." אמר ננסק. "הופנתי לכאן על ידי ידיד משותף שלנו, בשם… רוברט…?"
גבותיו של סמארט-י עלו פלאים. רוברט היה שם הקוד של האגודה הסודית שלו, "הפארשים", שהאמינו בקידום האינטרסים של הפסקות צהריים ארוכות. אם הקלון הנמוך הזה חבר באותה אגודה, הוא אפילו יסלח לו על כך שנכנס לשטח המיועד לקלונים סגולים בלבד.
"בוודאי, רוברט." אמר סמארט-י בנינוחות. "שומר, אתה חופשי להפסקת צהריים ארוכה במיוחד." אמר לקלון הענק. התפלץ פנה לצאת מהחדר, וסמארט-י חזר אל ננסק. "במה אוכל לעזור לרוברט?"
"אחד מהחברים של ידידנו המשותף סיפר לי שיש לכם במעבדה הזו פריט מחקר חדש ומסקרן." אמר ננסק. הוא הגיש למדען דף עמוס פרטים. "זהו טופס העברה עבורו. אם תואיל רק לבדוק את ההוראות החדשות…"
סמארט-י הניח את כליו על השולחן ולקח את הטופס מידיו של ננסק.
"איך הצלחת לזייף את הטופס כל כך טוב?" לחש רקס מתוך חולצתו של ננסק.
"אני לא צריך." אמר ננסק בבטחון, והכניס למדען אגרוף ישירות אל תוך הבטן. סמארט-י התכופף אינסטנקטיבית, וכך יכול היה ננסק לחבוט בראשו בעזרת רקס.
"זה בכלל לא משנה מה רשום בטופס," אמר ננסק בעודו תוחב את אבן החן בחזרה אל כיס הסרבל, "מספיק לי שהם מייחסים לו חשיבות רבה כל כך שהם לא שמים לב שאני חובט להם בבטן."
"כמה אלימות מיותרת."
"עבור גובלינים, זאת היתה עדינות לשמה!"
"וואט-אבר. ומה הקטע עם רוברט?"
"אגודה סודית שבטעות השתייכתי אליה פעם קודמת שהייתי כאן." אמר ננסק, בוחן את החדר במבטו. "אחת מכמה."
"כל הטיפול שלך במקרה הזה היה מאוד ברוטלי ולא עדין." התלונן רקס.
"בדיוק כמוני." אמר הקלון הסגול הענק שעמד מאחורי ננסק.

"הפעם ננסה את זה בדרך שלי." אמר רקס.
היה זה שעה נוספת מאוחר יותר. ננסק הציץ אל תוך המעבדה הסגולה, בה ישב על אחד הכסאות סמארט-י, מנתח דגימת דם שלקח מגיורק.
הוא הוציא את אבן החן מכיסו. "אז איזו תוכנית מטופשת כבר המצאת?"
"אני לא יודע איך סטייסי גידלה אותך, ברברי, אך אני הוא עתק בעל עוצמה הראוי למעט כבוד."
"אז איזו תוכנית מטופשת כבר המצאת, הו אבן מעצבנת במיוחד?"
"חסר תרבות."
"מינרל."
"כבר קראת לי מינרל."
"קשה לקלל אבני חן, בסדר?!"
"אני מתכוון להפנט את המדען בכוח אישיותי המהממת." אמר רקס בגאווה. "רק הנח לי לדבר איתו למשך כשעה או שעתיים, ואוכל לשכנעו בכל כך הרבה קונספטים לוגיים סותרים, עד שייכנס לקטטוניה."
"כמעט כמו מה שאתה עושה לי." אמר ננסק. "שמע, זה רעיון כל כך טיפשי שאני לא יודע איפה להתחיל בכלל לרדת עליו. יש לי רעיון אחר, מהיר הרבה יותר, שיסיים כבר את ההתבחבשות הזאת."
"הא, איך אתה מעז לפסול — וואאהההההההה!"
סמארט-י והשומר עקבו אחר אבן החן בעודה עפה דרך האוויר אל צידו השני החדר.
ננסק ניצל את חלקיק השניה הזה בו הוסחה תשומת ליבם וזינק, דרך הדלת, היישר אל עבר המיטה הרפואית. הוא חלף מעליה, ניסה לתפוס את גיורק, מעד, ונפל מעבר למיטה.
"אזרח, עכשיו כבר באמת הרגזת אותי." קרא השומר, והחל לצעוד לעברו.
"ננסק! הצילו!" צעק רקס מפינת החדר.
הגובלין הזדקף והחליק בזריזות אל עבר רקס.
"שומר!" צווח סמארט-י. "תפוס אותם! תפוס אותם!"
"נו, מן הסתם." אמר השומר, מתקדם בכבדות אל עבר ננסק.
ננסק התכופף בקושי, הרים את רקס, ותקע אותו בכיסו. אז הסתובב אל עבר השומר, שפחות או יותר תפס את כל ראיית עולמו.
"עכשיו," אמר לרקס, "יהיה זמן נהדר לעבור מימד."
"מסכים," אמר אבן החן, "אלא שכידוע לך אין לי שליטה על זה. אני מתוכנת לעקוב אחר הגולם, רק מתי שהוא עובר מישורים."
"א….הא." אמר ננסק, מביט ישירות בעיניו של השומר הענק והכעוס, שעמד פחות מעשרים סנטימטרים ממנו. "שמע, רקס, אתה קקה של אבן. עם סטייסי תמיד היינו עוברים מימד בדיוק במצבים המסוכנים ביותר."
"ננסק," אמר רקס,
"אתה עומד ללעוג לי, נכון?"
"לא, לא. ננסק,"
"כי זה לא הזמן."
ננסק יכול היה כבר להריח את הבל פיו של השומר.
"ננסק," אמר רקס ברוגע המעצבן להכעיס שלו, "הבט רגע על החגורה שלך."
ננסק הביט על החגורה שלו וראה את אקדח הלייזר, ההקצאה המחוייבת לכל אזרח נאמן.
"ייייש!" צעק ננסק בשמחה, שלף את האקדח, תקע אותו בחזהו הרחב של השומר, וירה חמש יריות רצופות.
השומר אפילו לא מצמץ.
"אתה יודע מה מעניין בקשר לרובי לייזר?" שאל את הגובלין. "שהם לא משפיעים על שריון מרמת סיווג גבוהה יותר. אני סגול. אתה, צוציק, כחול."
ננסק הביט סביבו במהירות, ופתאום הבזיק במוחו רעיון.
"אתה צודק." אמר לשומר, שפניו היו בזווית ישירה מעל אלו שלו. "למעשה, רמת הסיווג הכי נמוכה בחדר כרגע, היא צהוב."
ואז הוא ירה בגיורק.
"מה לעזאז-" התחיל רקס, ונקטע על ידי תנועתו המהירה של ננסק. הגובלין החליק על הרצפה, ניסה להתחמק בין רגליו של השומר, אך נכשל.
השומר הסגול הענקי הרים אותו ביד אחת, מניף אותו כמו בובת סמרטוטים. "עכשיו אתה גם מפריע במהלך ניסוי מדעי חשוב." סינן אל ננסק.
סמארט-י הביט בהם בחשש. נשמע "בונג" מסתורי, והוא התעלף.
השומר הביט מיד אל מקור הקול, בדיוק בזמן לראות את גיורק חובטת בראשו בעזרת מתקון מדעי מתקדם שאיננו שונה בצורתו ומשקלו מאלו של מחבת נירוסטה. הוא התעלף מיד.
"לקח לך הרבה זמן!" התלונן ננסק, מסדר את בגדיו.
"היה לחץ במנהרות תחלופת הקלונים." אמרה גיורק בהתנצלות. "לא אשמתי. אפשר לקבל את האבן שלי?"
"כן, וכמה שיותר מהר." אמר ננסק, מוציא את רקס מכיסו ומפקידו בידיה הנאמנות של הגובלינית.
"הידד!" קרא רקס. "הכל הולך כמו שצריך!"
"החלק שלי בעסקה הסתיים." אמר ננסק. "הצלתי את הגובלינית שלך. עכשיו, תורכם."
"הצלתי את הגובלינית שלך?" חיקתה אותו גיורק בלעג. "ממש נאמנות לגזע. ננסק, יש לך גישה מסריחה."
"את בעצמך מסריחה." אמר ננסק. "עכשיו, איפה הכסף שלי–…. סליחה, אינסטינקט. איפה הסטייסי שלי?"

באותו הרגע, על ספינת דרקון אלפית בדרכה לשער המוות שבאריאנוס:
"איאר, אם תצליחי להשתמש ברונות בשביל להחזיק את הצורה המורפית של השער," צעקה סטייסי בהתלהבות, קולה נשמע מעל הסערה התמידית הסובבת את שער המוות, "וטאאר יקים מארג רונות פיטריני שימתח המישור הקוונטי הצמוד לו, אז אולי, רק אולי, אני אוכל להשתמש בחריץ הבין-מימדי שכנראה יווצר בשביל לחדש את הקשר שלי עם ננסק! נוכל לצאת מכאן!"
"נצטרך למהר, לפני שדרקון הנחש תופס אותנו!" צעק טאאר. הוא הביט מעלה, בוחן את השמיים הסוערים אחר ספינת הדרקון השניה, זו הרודפת אחריהם.
הספינה האלפית התנודדה ברוח הקשה, והוא נאלץ להחזיק במעקה על מנת שלא ליפול. איאר כמעט איבדה את שיווי משקלה, וטאאר עזר לה להתייצב על מקומה. הסארטן הודתה לו בניד ראש, והוציאה את אבן החן מכיסה.
"את מציעה לפרוץ את שער המוות!" צעקה, קולה נשמע בקושי מעל הרוח. היא חייכה. "את יודעת, זה נשמע מספיק מטורף בשביל לעבוד!"