מרוב פיטרין לא רואים את האיאר

אור שמש חיוור חדר דרך החלונות הגבוהים אל ההיכל, הפסים הלבנים המפלחים את האוויר מדגישים את האפלוליות שמילאה את שאר החדר.
איאר היתה קשורה לכסא, בגבה אל שולחן עץ ענקי וכבד עליו היתה מונחת סטייסי. שישה שומרים אלפים המצויידים ברובי קשת עמדו במיקומים אסטרטגיים ברחבי החדר, בעוד הפיטרין הבוגד טאאר מהלך סביב שתי השבויות. עיניו בערו באדום ברור.
"ובכן ובכן." אמר טאאר, עובר על פניה של איאר ושולח לעברה מבט מזלזל.
"זה לא שאני כפויית טובה," אמרה סטייסי, "ונחמד מצדך שהוצאת אותנו מהצינוק להיכל החביב הזה, אבל אני סתם סקרנית לדעת, למה לעזאזל הרגת את הגובלין שלי!?"
"היתה זו תוכנית שטנית ומורכבת." אמר טאאר, צועד סביב איאר הקשורה וסטייסי המונחת. "כשראיתי אתכם לראשונה הרגשתי את עוצמתה של אבן החן, ומיד חשקתי בה לעצמי. בתור התחלה סיממתי אתכם, ולאחר מכן גרמתי ליצור הירוק להגיד לי כיצד הוא שולט באבן החן. לבסוף, כשהבנתי שנושא אבן אפשר להחליף בקלות שכזו, הרגתי אותו. עכשיו אשתלט עליך בעצמי. נכון תוכנית שטנית?"
"הררמף, אבל לא כל כך מורכבת." מלמלה סטייסי.
"מוות לכל הפיטרינים הארורים כבר אמרתי?" שאלה איאר.
"מספר רב ומספק של פעמים." אמר טאאר בחיוך מסתורי.
"לא מספיק, כנראה." אמרה איאר. "אתה עדיין חי."
טאאר צחק בקול, מרוצה בעליל מבדיחה פרטית כלשהי.
"יש משהו שאתה מת לספר לנו." אמרה סטייסי.
"למה את חושבת אותי, לאימבציל?" אמר טאאר, סובב סביב השולחן עליו מונחת סטייסי.
"קדימה, הרי הכל חלק מהתוכנית הזדונית הגדולה שלך. אם לא תספר, איך מישהו ידע כמה אתה מתוחכם?"
"רק טיפשים מגלים את סודותיהם." אמר טאאר בציחקוק. הוא פנה מאיאר, והביט בקיר לכמה רגעים. נראה היה שכתפיו רועדות לרגע בחוסר שליטה, והוא הסתובב מיד חזרה.
"טוב, אולי רק פרט או שניים." אמר, מחווה בידו באוויר. "אררמ, רק בשביל להבהיל אתכן ולהרעיד את נשמותיכן. כמובן."
"בוודאי."
טאאר פנה אל זוג האלפים העומדים בצללים שליד הדלת. "שומרים, הביאו לכאן את ההפתעה."
האלפים נדו בראשם יחדיו, כאילו התאמנו על כך, ויצאו מהחדר.
"איך ידעת שהיום זה היומולדת שלי?" שאלה איאר בציניות.
טאאר נעצר בפתאומיות ונראה מופתע בעליל, מבט מאוד לא מחמיא לזוג עיניים אדומות.
"אה, היום-?…."
"לא, טיפש." סיננה איאר. החבל שעל ידיה נקרע לפתע בקול פצפוץ קל והיא התרוממה מכסאה. "בחיי, אפילו את תוכניות האופל שלכם אתם לא מבצעים כמו שצריך." אמרה הסארטן, מביטה בטאאר שלא נראה מתרשם כלל. "ממתי שולחים אשאמן אחד לתפוס אאס-סדאי אחת? אנחנו שוות פי שתיים מכם, אפילו עם הרונות האלו במקום הכוח האחד."
"הממ," אמר טאאר בשיקול דעת מעושה. במסדרון מאחוריו נשמעו קולות האלפים השבים אל החדר. "אז אני מניח שכדאי לאזן את הכוחות." זוג השומרים נכנס אל החדר, סוחבים ביניהם את דמותו המעולפת של–
"טאאר?" קראו סטייסי ואיאר בו זמנית.

"חבל שלא ראית את ההבעה על פניך," אמר הטאאר הראשון, זה עם העיניים הבוערות באדום. "בחיי, זה היה שווה את כל המאמץ. כבר בכלל לא איכפת לי משאר התוכנית הזדונית."
"אתם שניים?" שאלה סטייסי בחשד. איאר הרימה את ידייה אינסטנקטיבית אל מול גופה.
"בשם הגל, סארטן." אמר טאאר-עם-העיניים-הבוערות, וניגש אל טאאר-המעולף. הוא תפס בשערו והרים את ראשו חסר ההכרה. "עם עיניים אדומות, בלי עיניים אדומות…"
איאר הביטה בו באי הבנה.
"הגידי, מה מלמדים את הסארטן בימינו? עדיין לא הבנת?"
"אני סארטן רק בשש השעות האחרונות." נהמה איאר. "זה לא פייר! לא ידעתי שיהיה מבחן!"
"רק בשש השעות…" התחיל טאאר-אדומות, קולו דועך. "כנראה שסם ההרדמה כלל יותר מדי פטריות הזיה."
איאר בינתיים הרימה את סטייסי מהשולחן.
ואז, בניגוד לשיקול הגיוני, מצאה את עצמה אומרת "ארמ, תגיד, לא איכפת לך שהשתחררתי ואני לוקחת את אבן החן?"
"בוודאי שלא." אמר טאאר-אדומות. "חלק מהרעיון הוא שאני נותן לכן תקווה שאתן מצליחות לברוח, ואז מוחץ את נפשותיכן העדינות."
"חלק מהרעיון?" שאלה סטייסי. "איזה… תגיד, על מה אתה מדבר לעזאזל?"
"אני צריך לאיית לך את זה?" שאל טאאר-אדומות, מתוסכל בעליל. "אני דרקון-נחש מרושע שהשתלט על טירה של אלפים, תפסתי אתכם והעפתי את הפיטרין לתא כלא אחר, אחר כך התחזתי לפיטרין, כמו שדרקוני נחש עושים כל הזמן, בשביל לגרום לכם להגיד איך מפעילים את אבן החן הקסומה, ועכשיו כל מה שאני רוצה הוא בסך הכל – בסך הכל! – להמיט טרור על השבויים שלי לפני שאני מסיים את התוכנית הזדונית ונעשה נושא-האבן החדש! זה מה שדרקוני נחש אמורים לעשות, לעזאזל! זה כל כך הרבה לבקש?"
היה שקט קצר, בזמן שטאאר-הדרקון-נחש התנשם."אהמ… מה זה דרקון נחש?" שאלה איאר.
"הייצוג הגשמי של כוחות הרשע, דרכו של הגל לאזן את עצמו." אמר קול חדש. מבין הצללים הופיע לפתע אדם עתיק בעל זקן לבן ארוך וכובע שהיה בעברו מחודד בקצהו אך כעת היה מצ"וקמק כמו שאר בגדיו הבלויים של האיש.
"איך לעזאזל נכנסת לכאן?" שאל דרקון-הנחש בכעס. ששת השומרים הרימו את רובי הקשת שלהם וכיוונו על האיש הזקן.
סטייסי נראתה מאושרת בעליל (אם כי רק ננסק, אילו היה כאן, היה יכול להבחין בהבדל). "זיפנאב! מטיל כשפים קשיש שכמוך, מה אתה עושה כאן?"
"מה? מי מדבר אלי?" שאל זיפנאב, מביט סביבו בתדהמה. "אלוהים? זה אתה?"
"זיפנאב, אשמאי זקן, זאת סטייסי! תביט בידיים של הבחורה הצעירה."
"איפה?" שאל זיפנאב. מבטו עבר מטאאר, לטאאר, לאיאר, ולבסוף נחת על סטייסי.
"מה, הרי זאת סטייסי!" קרא האיש הזקן בשמחה.
"כאילו, בטח." אמרה סטייסי. "מה קורה, איש? מה אתה עושה עם עצמך?"
"סלחו לי," אמר דרקון הנחש בהססנות, "…מה קורה פה?"
"בושה וחרפה." נזף בו זיפנאב. "אתם אמורים לדעת תמיד מה קורה, זה חלק מתצוגת "אנחנו המזימה המרושעת שמאחורי הכל" שלכם."
"שמע, זיפנאב," אמרה סטייסי, "כולם יודעים שאתה דאוס-אקס-מכינה מהלך. מה דעתך לפתור לנו את הבעיה, להחיות את ננסק ולשחרר את כולנו, בטריק עלילתי שמסריח מחוסר מקוריות?"
"מצטער, לקחתי חופשה מזה." אמר זיפנאב. "עכשיו אני סתם זקן שמדבר שטויות. אבל אם את רוצה להחיות את החבר שלך, אולי תנסי את קונץ ההחייאה הזה של הסארטן?"
כולם, אפילו האלפים, אפילו טאאר-האמיתי המתעורר לעולם ההכרה באיטיות, פנו להביט באיאר.
היא חייכה במבוכה ונפנפה חזרה. "אממ, הי?…"
"בעצם, זה לא יעבוד." אמר זיפנאב. "צריך להיות סארטן מהדרג הרביעי, בשביל להחיות מישהו באמת. הבחורה החמודה אפילו לא מתקרבת לעוצמה-"
"הי!" קראה איאר בזעם, "שתדעי לך שכל המורות שלי במגדל הלבן אמרו שיש לי הרבה פוטנציאל נסתר, ושאם אני אלמד לשלוט בזעם שלי אני אוכל-"
"כולם, לשתוק!" צווח דרקון הנחש. "לא ככה זה אמור להיות! אני אמור להיות בשליטה, אני אמור להיות הבוס הגדול, אני צריך להפיל עליכם טרור ואימה! הביטו בי ותרעדו!"
טאאר הזדקף באיטיות בידיהם של השומרים האוחזים בו, והביט בדרקון הנחש שלשמאלו. "הי," הוא מלמל, "אתה ממש דומה לי."
דרקון הנחש צווח בזעם והתנפל על טאאר.
איאר הרימה את ידיה והטוותה רונה זריזה שהקימה סביבה בועה כחולה. ארבעת האלפים שכיוונו עליה את רובי הקשת ירו בה מיד, אך הקליעים נתזו מהבועה בקלות. מגניב להיות סארטן.
"זה עוד כלום," אמרה איאר, מתמקדת בשני הטאארים הנאבקים. "אני עומדת לקרוע לו את הצורה."
"למי מהם?" שאלה סטייסי.
"זה לא באמת משנה."
"זה גם לא יעבוד." אמר זיפנאב בנונ-שלנטיות, נשען על השולחן שמאחורי איאר, בוחן את ציפורניו.
"אפשר לדעת למה?"
"בגלל שאלימות לא משפיעה על דרקוני הנחש, היא רק מחזקת אותם." אמר זיפנאב.
"וואלה?" שאלה סטייסי. "כל יום לומדים דבר-"
פולס של כוח בקע מדרקון הנחש. הבועה הכחולה התנפצה, השולחן הוטח לאחור, וכל האלפים בחדר השתטחו על הרצפה. דרקון הנחש ניער מעליו את טאאר המעולף-בשנית, וניגש אל איאר ההמומה.
"באמת נמאס לי שמפריעים לי כל הזמן." סינן יצור הרשע אל פניה של הסארטן, ולקח מידה את סטייסי. "וגם נמאס לי להיות עדין."
דרקון הנחש הרים את אבן החן אל האוויר, אוחז בה בשתי ידיו, והכריז "סטייסי, היפתחי."
איאר וזיפנאב הביטו בדרקון הנחש במבט זוועתי על פניהם.
למשך מספר שניות.
בסופו של דבר זה שעמם.
"היא לא נפתחה." אמרה איאר.
"לא נפתחתי." אמרה סטייסי.
עיניו האדומות של דרקון הנחש הביעו בלבול המהול בכעס, כמו שניתן לראות לפעמים אצל ילדים בני חמש.
"למה זה לא עבד?"
"אולי עשית את זה לא נכון." הציע זיפנאב.
"לא, ככה בדיוק זה עובד." מלמלה סטייסי בתמהון.
"איך זה ייתכן?" שאל דרקון הנחש בכעס, ידיו מוחצות את סטייסי. "אמרתם שלאחר שנושא האבן מת, יכול להגיע נושא אבן חדש!"
"אבל אי אפשר להתחיל נושא אבן חדש, כל עוד…" מלמלה סטייסי. "כל עוד נושא האבן הקודם חי…"

"האזרח נפטר, מתחיל תהליך החייאה."

הכל מבעבע בירוק, בו זמנית מגעיל ומזעזע. הוא לא קיבל הרגע חץ אל תוך הריאות? זה לא נורא כאב? הוא לא אמור להיות מת?
ננסק הרגיש כיצד הוא נע במהירות בתוך מערה דקה וצמודה, ללא אור או כל תחושה בפיו. אומנם התחושה היתה דומה לשיתוק מוחין כולל, רק בתנועה, אך מכל בחינה הדבר עדיין עדיף על מוות. לא היה לו מושג מה קרה וכיצד, אך הוא הודה לכל האלים על כך שבחרו להשאיר אותו בחיים.
"תודה למי שלא יהיה שהשארת אותי בחיים!" אמר ננסק באושר, בדיוק כשגופו נפלט מתוך המערה אל תוך מסדרון לבן מואר באור נאון.
"את כל התודות יש להפנות אל המחשב בלבד." הכריז קול נעים מרמקול הקבוע בקיר השמאלי. "קלון שישי ואחרון הופעל. ברוך השב לקומפלקס אלפא, אזרח. שמור על הניקיון והשמע להוראות המחשב. עבירה על הוראות אלו הינה בגידה שעונשה מוות. המחשב מאחל לך יום נעים."
ננסק הביט סביבו בתדהמה, הסתכל על סרבל העבודה הכחול הנקי שלבש, והרגיש הרבה, הרבה פחות טוב.