תמיד בשוק

"עיר בעננים? אמרו לי כי הדבר לא ייתכן.
אך אני אמרתי… לא ייתכן שיהיה אחרת."

תמיד בשוק, חלק א'

[ספויילרים חמורים מאוד ל-Bioshock Infinite]

"וואה!" צווח ננסק, והיתה לזה סיבה טובה.
כשנסגר הפורטל הבין-מימדי מאחוריו, מצא עצמו הגובלין תלוי בגובה רב מעל בניינים צבעוניים ומוארים בבהירות בידי שמש הצהריים. אך מאיימת עוד יותר מכך היתה העובדה, כי אותם בניינים היו בעצמם תלויים בגובה רב מעל הקרקע, ועד כדי כך, שננסק לא הצליח בכלל לראות מעבר למעטה העננים המקיף אותם.
"תגידי," אמר ננסק בין השתנקות להשתנקות, אצבעותיו הנחלשות מתהדקות ככל האפשר מסביב לצינור המתכת שחלף דרך השחקים ללא סיבה מוסברת, אך בכל זאת, מה לעשות, בו חייו היו תלויים, מילולית.
המשפט האחרון היה כל כך ארוך, שננסק איבד את חוט המחשבה.
"תגידי," הוא אמר שוב, "סטייסי," מבהיר בכך שהוא פונה לאבן החן שבכיסו, למרות שלא היה אף יצור אחר במטווחי ראייה. "למה זה מגיע לי?"
"סליחה?" שאלה האבן האדומה.
"פעם פעם, לפני שנים רבות, אמרת לי שאת לא מסוגלת לשלוט במקום בו יפתח שער." אמר ננסק. הוא התנדנד קצת. הרוח היתה נעימה. "אבל אני די בטוח ששיקרת לי."
"אני לעולם לא משקרת!" שיקרה סטייסי.
"אז אם את יכולה להחליט איפה יפתח שער, הרי שכאשר הוא נפתח במקום איום ונורא, זה בגלל שעשית את זה בכוונה."
סטייסי שתקה לכמה רגעים.
משהו במרחק שרק. ננסק תהה אם זו ציפור.
לבסוף אמרה סטייסי, "אני מסרבת להתייחס להשערה הכללית, אבל אם נתייחס למקרה הספציפי שלנו כאן, אני יכולה להבטיח לך שזה לא באשמתי. משהו משבש את, ובכן, אפשר לקרוא לזה הקליטה הבין מימדית שלי."
ננסק עיקם את אפו. "מה כבר יש כאן שיכול לפתוח שערים למימדים אחרים?" נחר בזלזול, רגעים ספורים לפני שאותו דבר נכנס בו במהירות גבוהה.
ננסק צרח, סטייסי צרחה, הבחורה הצעירה בשמלה הכחולה צרחה, וכולם עשו זאת תוך כדי רכיבה במהירות היסטרית על גבי צינור המתכת שבשמיים.
"תיפח רוחי!" זעקה הבחורה הצעירה, אך בקושי מסויים, שכן עורפו של ננסק היה מרוח על פניה.
"אל תעזבי! אל תעזבי!" צווח ננסק, מביט בבעתה בדבר היחיד שהחזיק אותם על פני מסלול המתכת, מעין קרס מרעיש ומשפריץ ניצוצות בו אחזה הבחורה בידה השמאלית.
"מה קורה! אני רוצה לראות!" קראה סטייסי בהתרגשות.
המסלול התעקם בחדות ימינה, והבחורה נגררה איתו בעוד שמלתה מתנפנפת לכל עבר בזווית חדה. ננסק אפילו לא הספיק להבחין בכל שסטייסי עפה מתוך כיסו, אל על.
"ווווווויייי!" קראה סטייסי, מתרוממת אל השחקים.
שנייה לאחר מכן תפסה אותה יד גברית מסוקסת.
מטרים ספורים אחרי הבחורה רכב על צינור המתכת גם גבר מסוקס, אוחז גם הוא בקרס רועש בידו השמאלית, רובה גדול על גבו, וכעת אבן חן אדומה בידו הימנית.
"הממם." אמר.
בעודו ממשיך לדהור במהירות מסחררת קדימה, שלח מבט חולף לעבר מרפסת שכמעט וחלפה אף היא.
"אליזבת!" הוא קרא, וקפץ אל האוויר.
"וווווייי!" קראה סטייסי, מתרוממת אל השחקים.
הגבר המסוקס והבחורה המסתחררת נחתו שניהם על המרפסת הרחבה, בינות כיסאות נוח ושולחנות עליהם כוסות לימונדה תוססת. התנופה משכה את ננסק עוד כמה מטרים, והוא נכנס בתוך שלט פרסומי גדול.
הוא החל לשלוף את ראשו מתוך השלט הענק, מתאקלם לסביבתו. ברקע נשמע פטיפון חורק מעט, מנגן את "היא התווכחה איתו שעות" של משינה, בגרסה בלתי צפויה.
"אליזבת, מי זה?" שאל הגבר המסוקס, בקול מסוקס.
"אין לי כל דרך לשער, ובוודאי אינך מצפה שאנחש." אמרה אליזבת, מסדרת את נשימתה.
"אז למה הבאת אותו." סינן הגבר, מוריד את הרובה הגדול מגבו, ומרים אותו בידו הימנית. היא היתה מסוקסת להפליא.
ננסק ניסה לחזור בראשו על נאום ה-"שלום אני רק חולף באזור מה נשמע אל תירו בי להתראות", אבל היה מבולבל מכדי להתרכז. הוא קם, הבריש את האוברול הכחול, ופנה לעבר השניים.
"לא הבאתי אותו!" התרעמה אליזבת, משלבת את ידיה על חזה ומעקמת את פניה בהבעה של מורת רוח ברורה.
"אז את יכולה לגרש אותו?" נהם הגבר.
"מר דוויט, אינני שירות משלוחים." נהמה אליזבת בחזרה.
רעש פיצוצים מרוחק קטע את הדיון.
"הם מתקרבים." אמר דוויט, שולח מבט חשוד לשמיים, סוקר בעיניו את העננים. "ויש לי הרגשה שעכשיו הם כבר יסירו את כפפות המשי."
אה, זה כזה מן מקום. חשב ננסק. הגובלין התקרב אל הגבר והושיט את ידו כמחווה של רצון טוב. "שמי הוא ננסק, ואני רואה עצמי כחברו של כל אדם שמחזיק ברובה ציד גדול, ומעדיף לחשוב שהם חושבים אותו דבר כמוני."
מר דוויט הרים את גבותיו.
"אה, ננסק." אמרה סטייסי מתוך ידו.
"רק רגע." אמר ננסק, והרחיב את חיוכו עד לכדי חשיפת שיניים. "אז, אה, מה אתה אומר? אחוקים, כן? שלושתנו יחד באותה סירה, כן?"
"אני לא יודע מי אתה, או מה אתה," אמר דוויט בעיניים צרות, "אבל אני כאן רק בשביל לחלץ את הבחורה, ואנחנו בדרך החוצה. לבד."
"שמע, ננסק," אמרה סטייסי.
"רק רגע," אמר ננסק, וחזר להפנות את מבטו אל הגבר המגודל. הוא ניסה לראות מבעד לשכבות הסיקוס העבות, ולפנות לאדם הרך שבפנים. "אין לי כוונה להפריע לכם! אתה נראה כמו בחור חסון, יש לך ילדים? נכון ילדים זה שמחה?"
דוויט הביט בו בעיניים רושפות.
אולי אנסה כיוון אחר. "עזוב ילדים, רק לצרות הם מכניסים אותך, עד שבסוף אתה כבר מעדיף להתאבד, הא?" התבדח הגובלין בהיתול.
ידו של דוויט התמלאה ברקים רושפים לכמה רגעים, באופן שתאם את החרון שבעיניו.
וואלה. חשב ננסק. "שמע, עזוב אותך, בוא פשוט תציל אותי כי אתה נראה כמו בחור הגון, ורודפים אחרי מלא–"
"אנשיו של קומסטאק?" שאלה אליזבת. "שמבקשים להחזיר אותי, כמושיעתם החטופה, לכלא הציפור הענק?"
"מה, בטח, כן, ו-"
"או הווקס פופוליי? האירים והשחורים עובדי המפעלים, המורדים בשלטון המושחת באמצעות כוח הזרוע?"
"גם הם, ברור, ו-"
"או ישויות נקמניות ממעבר לעולם המתים שהן גם אמא שלי וגם לא אמא שלי בו-זמנית?"
"ובכן–" התחיל ננסק להנהן, אבל עצר את עצמו. "רגע, מה?"
"ננסק!" אמרה סטייסי.
"יש איזה אתגר או שניים בדרך," ציין דוויט כמעט כבדרך אגב, "אבל אנחנו עובדים על זה. אוטוטו אנחנו עפים מכאן לניו יורק."
"פריז." תיקנה אליזבת.
"מה שתגידי." אמר דוויט.
"עכשיו שאני יודע מה רודף אחריכם, אני עוד יותר רוצה להצטרף." אמר ננסק.
"ננסק!!" גרגשה סטייסי. זה כשהיא ממש נרעשת ונרגשת בו-זמנית.
"כן?"
"תסתכל על הפוסטר מאחוריך."
ננסק הפנה מבטו לעבר שלט הפרסום לתוכו התרסק רק דקות ספורות לפני כן. פנים מסוקסות ענקיות הופיעו עליו, ומתחתן שם בכתב בולט: בוקר דוויט. לצידו, כיתוב בלתי מתפשר בעוצמתו: הרועה הכוזב. ותחתיו, הסבר חסר רחמים: יש להרגו בכל מחיר, שכן ימיט עלינו את סופו של החלום הקולומביאני.
"וואלה." אמר ננסק.
"זה איזה בלבול או משהו." מלמל דוויט.
"אפשר לקבל את האבן שלי בחזרה?" שאל ננסק.
דוויט ניסה לשתות אותה לרגע, גילה שזה לא עובד, והשליך אותה לעברו של ננסק בחוסר עניין.
ננסק הביט בו בתמיהה, אך לא זכה לשום תגובה.
"סטייסי, אני מתחיל לחשוד שכולם כאן מטורפים באותה מידה." לחש הגובלין לאבן, פונה מעט הצידה.
"אני חוששת שאנחנו במשחק יריות מגוף ראשון." לחשה סטייסי בחזרה. "אין הרבה ברירות."
"אני לא יודע מה אמרת עכשיו." אמר ננסק. "אבל אני מאמין לך."
"שקר, או אמת?" אמר הקול הבריטי הצלול הפתאומי, שגרם לננסק ליפול לאחור בבעתה וצווחה קלה.
מולו עמדו גבר ואישה בשיער בהיר ומסודר, בגדים חומים מהודרים, והבעה של רוגע אין סופי.
"אמת, או שקר?" שאלה האישה.
"מה." אמר ננסק.
"מהי האמת, אם לא שקר משכנע?" אמר האיש.
"מהו השקר, אם לא אמת מוסתרת?" אמרה האישה.
ננסק פנה לאחור, לעבר אליזבת ודוויט, שדיברו ביניהם ליד קצה המרפסת. "גם אתם רואים אותם?"
"את מי?" שאלה אליזבת.
ננסק החזיר את מבטו לפנים.
לא היה שם אף אחד.
"מה." אמר ננסק.
רעש חריקה חזק משך את תשומת ליבו בחזרה לעבר צינורות המתכת התלויים בשחקים. נראה שמספר אנשים, התלויים עליהם בווים, עשו את דרכם לעבר המרפסת במהירות מפתיעה. צלחות וכיסאות התחילו להתפוצץ סביב ננסק, כשכדורים שרקו מימין ומשמאל. ננסק חיבר בין שתי התופעות החדשות לכדי מסקנה אחת.
"אליזבת!" זעק דוויט, והיא הנהנה. רגע לאחר מכן היה כבר הגבר המסוקס על גבי מתקן המתכת, מחליק הרחק. 
אליזבת פנתה לעבר הגובלין, בהלה ברורה על פניה.
"ננסק היקר, בוא עמנו, או שלבטח תתפס ותעונה!"
"אני לא אוהב להתענות!" אמר ננסק בכנות מלאה. "אבל איך לעזאזל אני יכול לבוא איתכם?!"
אחת השמשיות הפכה לפיסת בד מחוררת.
אליזבת הביטה סביבה, מוטרדת, מודאגת. אפשר היה לראות זאת על פניה. נראה שהבחינה במשהו, אלא שננסק לא ראה דבר.
"הנה!" אמרה, ממהרת לקצה המרפסת ומותחת את ידיה לצדדים.
"מה-" התחיל ננסק, אבל השתתק בדיוק אחרי שנייה, כשהעולם נקרע כמו וילון שחור-לבן, ועל אדנית הפרחים נח עכשיו קרס-שמיים כאילו היה שם תמיד. אליזבת הרימה אותו, הלבישה על זרועו של ננסק המבוהל, הרימה את הגובלין – שנעשה מבוהל עוד יותר – והשליכה אותו לאוויר.
ננסק צרח.
סטייסי צרחה.
האדנית התפוצצה.
מתכת הכתה במתכת כשהקרס המתגלגל המוזר בו אחז ננסק בכל הכוח ננעל על גבי פס הפלדה, ומתוך התנופה המשיך בתנועה על גבי המסלול, ניצוצות רושפים לכל עבר.
"אה, זה בטח מגנטי." אמרה סטייסי.
ננסק המשיך לצרוח, בעודו מחליק אל תוך העננים על פני בניינים מעופפים.