מה קרה אחר כך
לאחר ימים רבים של תלאות והרפתקאות, הגיע גיבורינו אל סוף הדרך: לכאן או לכאן, ימיו כגנב חלפו ללא שוב. אך זהו לא סוף הסיפור...רוצה לדעת מה עוד יקרה לאורגנבאלד שלנו בהמשך? בדוק עם אלו חותמות סיימת ולאיזה מסדר השתייכת, ופנה לקישור המתאים.
אם סיימת את הספר עם חותמת 3...
אם סיימת את הספר עם חותמת 14...
אם סיימת את הספר עם חותמת 3...
הממלכה הושמדה. השמיים קרסו. האדמה נבקעה. נותרת לבדך במקדשה של אלאונרה. ימים מייאשים חולפים עליך, מרחף באוויר ללא אוכל או שתייה, ללא יכולת תנועה וללא תקווה. אחרי זמן שנראה כמו נצח אתה שומע סדרה של נקישות קטנות וחבטות כבדות. אתה מזהה את הצלילים כצעדיה של המכשפה, הנועלת לרגלה השמאלית נעל עם עקב גבוה ולרגלה הימנית מגף עור עבה. אינך רואה אותה בחושך המוחלט, אך אתה חש את שערות ידה המתחככות בגבך. "או, הנה בובת הסמרטוטים האהובה עלי," היא לוחשת, "נראה לי שאקח אותך." היא חותכת את החוטים שהחזיקו אותך ונותנת לך ליפול לרצפה. אחר כך היא דוחסת אותך אל תוך שק גדול.
למשך יום שלם אתה מטולטל בשק. בלילה המכשפה מוציאה אותך ומושיבה אותך על אדמה קפואה. אתה ממצמץ מול האור האפור, שנראה מסנוור אחרי שהותך הארוכה בחושך. "ברוך הבא לערבות השלג," היא מכריזה, "זהו ביתנו החדש." אתה רואה סביבך את השממה הלבנה והמוכרת. המכשפה רוכנת אלייך ונושפת על פנייך. ריחו של הצמר מתפוגג, פיך משתחרר והסמרטוטים נושרים ממך. אתה חוזר לצורתך המקורית. עיניך מתחילות לדמוע וגופך רועד.
"אני לא מקנאה בך," נדמה לך שאתה שומע גוון של חמלה בקולה של המכשפה. "בניגוד אלי, אתה מסוגל לחוש חרטה. מותם של מאות אנשים רובץ על מצפונך."
אתה דוחף את ידיך לתוך השלג ומקווה שהקור יעמעם את התחושות העולות בך. אתה מוצף במועקה דביקה, הסופגת אליה את כל נקודות האור שעוד נותרו לך. אתה חש את כבודך העצמי, גאוותך, כישורייך, הצלחות העבר, ומעשייך הטובים, מתמוססים מול המציאות הנוכחית. אתה מרים גוש שלג ומטיח אותו בפניך.
"די!" המכשפה אוחזת בך בגסות, "תפסיק עם השטויות האלה. לא אתן לך לפגוע בעצמך. מהיום אתה שייך לי."
כוחותיך עוזבים אותך ואתה מתעלף. למרבה הפליאה, נדמה לך שבלינגרסה מערסלת אותך בחיקה.
אתה מתעורר בתוך מערה הזהה לחלוטין למעוזה הראשון של המכשפה. "חזרנו?" אתה שואל בחשש.
"לא, הקמתי את ביתי מתחת לשלג." בלינגרסה מגישה לך שיקוי כתום. "שתה,"
"אני כבר הסמרטוט שלך, את לא צריכה להרעיל אותי."
"זה יחזק אותך."
אתה שותה את השיקוי באדישות ומרגיש את כוחותייך שבים. אתה מותח את אצבעותייך ומרגיש רגוע יותר. אני עדיין חי, אתה אומר לעצמך, וכך גם אבי ואמי. אני עדיין גנב.
"אתה גנב בזוי." המכשפה עונה לך כאילו שהיא קראה את מחשבותייך.
"אבל אולי אני יכול להשתקם."
היא צוחקת, "רצחת את חדת הקרן. אל תשלה את עצמך, אתה מקולל לנצח. אתה עדיין מאוהב באדמונית?"
מסך אדום של מרירות נופל על עיניך."כן."
"יופי. אתה תהרוג אותה בשבילי."
אתה בוהה בה בשתיקה.
"האדמונית יצאה למסע נקמה מעבר לגבולות הממלכה. היא רוצחת את כל מי שניכר בדרכה ומשאירה אחריה הרס מוחלט. היא יצאה מכלל שליטה ומהווה סכנה לכולנו."
"אז תעצרי אותה בעצמך. את מכשפה."
"כן, אבל אתה מאוהב בה."
"היא לא מאוהבת בי." אתה שוב רועד.
"נכון, היא מאוהבת בנסיך ארצות השלג, ולכן אזמן לכאן את נשמתו המתה ואכניס אותה אל תוך גופך."
"מה?"
המכשפה צוחקת, "תגיד תודה. הנשמה שלו אצילית ויפה יותר מנשמתך, והיא תספק לך חברה נאה." היא מקישה באצבעותיה ושולה מן האוויר חרב זהובה, עם יהלום משובץ במרכזה. אתה מזהה את החרב כנשקו של נסיך ארצות השלג. בלינגרסה צועקת מילות כישוף ונועצת את החרב בליבך.
עיניך נפערות ולסתותיך נסגרת בעוויה. גופך מתנפח וזרם של דם לבן נפלט מהפצע. העולם נעשה שחור ואז מתבהר מחדש, אך ראייתך השתנתה. המערה, המכשפה והשיקוי נראים איכשהו כהים יותר. ציפורנייך ננעצות בכף ידך ואתה שואג.
"מה עשית... לי?" שני קולות מיוסרים בוקעים מגרונך. "אני שונא אותי!"
אתה אוחז בחרב ודוחף אותה עמוק יותר לתוך גופך.
המכשפה צוחקת, "לא תיפטר ממני כל כך מהר, נסיך."
מה תעשה? הרפתקה חדשה נפתחת...
אם סיימת את הספר עם חותמת 14...
הקללה הוסרה והמכשפה בלינגרסה נעלמה. אוריאנטסה וניג'אן החלו לשקם את הממלכה. הם גרשו את רוב המפלצות והרסו את קיר הקוצים. הפכת ליועץ הראשי של הארמון - איזה מעבר, מגנב לאיש חצר מכובד! נדמה שחייך יתנהלו מעתה על מי מנוחות... אך העניינים אינם כה פשוטים.
אם סיימת את הספר עם חותמת 15...
אם סיימת את הספר עם חותמת 30...
אם סיימת את הספר עם חותמת 30 ואתה "חסידו של מוראיין"...
אם סיימת את הספר עם חותמת 15...
אתה מתעורר באמצע הלילה מזעקות כאב וצלצולי נשק. אתה יוצא מהחדר ומוצא את עצמך בעיצומו של קרב עקוב מדם. במסדרונות הארמון האינדיאנים נלחמים במורדות וטובחים בבני האצולה. הנסיך והנסיכה נאבקים בגב צמוד, שיערם מיוזע ועיניהם פעורות. אתה מצטרף למאבק ומנסה להימנע מהטחות החנית האכזריות.
"מה קורה כאן?" אתה צועק בבהלה.
"אחרי שבלינגרסה עזבה, הכישוף הוסר מהאינדיאנים ועכשיו הם צמאים לדם." אוריאנטסה עונה לך בנשיפה. מאות אינדיאנים נוהרים לתוך הארמון. ברור כי הקרב אבוד. אתם אוספים את המורדות והאצילים שנותרו בחיים ונמלטים למעוז המורדים הישן.
אוריאנטסה קוראת לך בדחיפות. היא נותנת לך שוב את קרן המלוכה המכושפת, "אתה זימנת את האינדיאנים ולכן רק אתה תוכל להחזיר אותם לשאול."
"איך?"
"אינני יודעת, אבל אני בטוחה שתציל אותנו. צא מהממלכה וחפש אחר קוסם שיודע את התשובות. אנחנו נחכה לך ונלחם על ביתנו עד נשימתנו האחרונה." היא מצדיעה לך בנחישות.
אתה יוצא מהמעוז ורץ דרך היער. אתה כמעט מגיע לגבול של הממלכה עם ערבות השלג, כאשר חץ רעיל פוגע בכתפך ואתה מתעלף. אתה מתעורר כשמלך האינדיאנים עומד מעלייך. סביבך מאות אינדיאנים נוספים עם חניתות מורמות.
"אורגנבאלד." כרגיל, המלך מדבר כמעט ללא תנועות שפתיים.
"שלום." אתה עונה בחולשה.
"קום."
אתה קם ותוהה מדוע אתה עדיין חי. אתה מבחין לפתע שתיקך פתוח ותכולתו שפוכה, אך קרן המלוכה נחה על הדשא.
המלך מצביע על הקרן, "קח אותה."
אתה מרים את הקרן ומחזירה לתיק.
"אנחנו ניתן לך לחיות אם תציית לפקודתנו. רק מי שזימן אותנו יוכל לזמן את אחינו האינדיאנים האדומים. בעזרתם נכפיל את כוחנו ונהיה הצבא החזק ביותר בעולם. עלייך להגיע לממלכת הפניקס ולרדת למעמקי הר הגעש השחור. שם תתקע בקרן."
אתה מהנהן נמרצות, בתקווה שכך תצליח להימלט. "בסדר גמור. אתחיל מיד לצעוד אל עבר הר הגעש." המלך לופת את שרשרת העצמות שעל צווארו. "דע לך שאנחנו זוכרים את מילות הקסם שיעבירו אותנו למעוזכם. אם לא תבצע את בקשתי תוך חודש, נלך אל הביצה ונרצח את חברייך. לעומת זאת, אם תזמן את אחינו, אנחנו נחוס עליהם."
מה תעשה? הרפתקה חדשה נפתחת...
אם סיימת את הספר עם חותמת 30...
יום אחד הנסיך ניג'אן מתפרץ לחדרך, "התאהבתי! אני מתחתן."
אתה ממצמץ, "מי המאושרת?"
"אני." קול מוכר עונה והמרפאה צועדת לתוך החדר.
"מה? מה עם..."
"כרתי את העץ."
לבך שוקע, "חשבתי שאהבת את העץ הזה יותר מאשר את החיים עצמם."
פניה קודרות. "שטויות. עץ אינו תחליף לבעל."
"והאם ארוסך יודע מי היה בעלך הקודם?"
"אולי תפסיק להציק לה?" ניג'אן מתפרץ בכעס. הוא אומנם התבגר בשנה האחרונה, אך הפתיל שלו נותר קצר.
הנסיכה שומעת את המהומה וממהרת אליכם, "מה קורה פה?"
הנסיך מספר לה את החדשות המרעישות וגם היא אינה מתלהבת. "מזל טוב." הנסיכה מברכת בקול חמוץ.
בשבועות הבאים המרפאה מתחילה לפקד על הממלכה כאילו שהיא בת מלוכה. היא ממנה את עצמה למרפאה הראשית של הארמון ואוסרת על מכירת שיקויים פרטית. כמו-כן, היא עושה ככל יכולתה בכדי למרר לך את החיים. היא מעירה לך על נימוסי שולחן לקויים, חוסר אדיבות ועיסוק בלתי הולם בגניבה וכיוס.
"אנחנו חייבים להיפטר ממנה." אוריאנטסה לוחשת לך ערב אחד בספריית הארמון.
"איך? אני אשמח לחנוק אותה."
"לא, אנחנו צריכים להיות זהירים. חכה לסימן ממני." היא קמה ונפרדת ממך בחופזה.
באותו הלילה המרפאה דופקת על דלתך. היא לבושה במיטב האריגים ופניה זורחות, "הרעלתי אותך הבוקר."
אתה קופא. "סליחה?"
"התגנבתי לשולחנך וטפטפתי רעל קטלני בכוס המים ששתית."
השערות על גופך סומרות, "אני לא מאמין לך. הנסיך כבר שיקר לי פעם בנושא דומה ובטח למדת את התכסיס ממנו."
היא מחייכת במתיקות, "חכה."
אחרי דקה של דממה אש מתחילה לבעור בבטנך. אתה מרגיש כאילו שאורק קטן לועס אותך מבפנים. אתה קורס לרצפה ומחרחר, מנסה להקיא ללא הצלחה. אתה לופת את גופך ומתגלגל בייסורים שקטים.
המרפאה נעמדת מעלייך בשלווה ושולפת בקבוקון המכיל נוזל שקוף, "זו התרופה היחידה לרעל. עלייך לשתות אותה פעם ביום בכדי להמשיך לחיות. אתן לך אותה עכשיו אם תבצע את דרישתי."
אתה נושך את לשונך וגונח, "מה... רוצה?"
"תהרוג למעני את הנסיכה אוריאנטסה."
גל אורקים נוסף קורע את גופך.
"אם לא תענה לי עכשיו, הרעל יחסל אותך."
מה תחליט? הרפתקה חדשה נפתחת...
אם סיימת את הספר עם חותמת 30 ו"חסידו של מוראיין"...
יום אחד נוצרת מהומה בחדר האוצרות. אתה יורד לחדר ומוצא חבורת שומרים פצועים, האוחזים בחברתך קצוצת השיער מהגילדה. תיקה תפוח מאוצרות ומטבעות.
"היי, אורגנבאלד!" היא קוראת אלייך, "תגיד להם לשחרר אותי."
אתה מהנהן, "שחררו אותה."
מפקד המשמר מניע בראשו, "אני מצטער אדוני, אך האישה הזו ניסתה לשדוד את הארמון. עלינו להשליך אותה לצינוק."
ניג'אן מצטרף אליכם, "מה קורה פה?"
אתה מסביר לו את המצב ומוסיף, "היא חברת ילדות."
הנסיך מהרהר לרגע ופונה לבחורה, "אשחרר אותך אם תבטיחי לא לפרוץ לארמון או לכל מקום אחר בממלכה."
הבחורה נועצת בך את מבטה, אך היא עונה לנסיך, "בסדר. אני מבטיחה."
השומרים משחררים אותה והיא בורחת מהמקום בריצה. אתה רודף אחריה ומשיג אותה, "חכי. אם את כבר כאן, תישארי לארוחת ערב."
היא נפנית אלייך בזעם, "אתה חבר גרוע. לא אוכל לגנוב פה יותר בגללך."
"את כפוית טובה. הצלתי אותך מהצינוק."
"אני לא צריכה את הטובות שלך. אתה משמין פה מנחת וכבר שכחת מה הם החיים האמיתיים. אני צריכה להיאבק על כל מטבע שאני מקבלת. אתה עוד תשמע ממני." היא מסתובבת ובורחת.
"חוצפנית." אתה מגדף אותה בשקט.
כעבור חודש אתה מקבל חבילה. שמך רשום על נייר העטיפה. אתה פותח אותה ומוצא פורץ מנעולים ישן וחלוד. אתה מזהה אותו כפורץ המנעולים של סבו של סבך. הכלי הזה עבר מדור לדור ואביך תלה אותו על הקיר. דף מקופל תחתיו ובו כתוב:
אורגנבאלד, אני מאוכזבת ממך. נותרתי ללא פרוטה ובלי אפשרויות פרנסה. על כן, החלטתי שאתה צריך לשלם על מעשייך. חזרתי הביתה ופגשתי את אביך. ישבנו והחלפנו חוויות ילדות נעימות, עד שהתנפלתי עליו וחבטתי בו עד אובדן הכרה. כלאתי אותו והוריתי לאנשיי שלא יפגעו בו במשך חודש. אחר כך הם יוכלו לעשות ככול העולה על רוחם. אם אתה רוצה שהוא יחזור אלייך בריא ושלם, פגוש אותי בערבות השלג, מתחת להר הדרקון המוכסף. בוא לבד. אני מצטערת, אבל הבאת את זה על עצמך.
קצוצת השיער
אתה מועך את המכתב בזעם. לנגד עיניך אתה רואה את אביך כפי שהוא היה כשעזבת את הבית. הוא נשען על הדלת, חייך, שפשף את זיפי זקנו והצליב את אצבעותיו בכדי לאחל לך מזל ודרך צלחה. כעסת עליו באותו הזמן. עכשיו אתה רק רוצה לחבק אותו, לספר לו על הצלחותיך ולהזמין אותו להתארח בארמון. אתה מדמיין את אביך קשור, כפות ומוכה. אתה חורק את שינייך. אסור לך לחשוב על הדברים האלה. עלייך להתרכז בלהציל אותו.
אתה מצטייד, עושה את דרכך אל ערבות השלג ומגיע להר קפוא שצורתו כראש של דרקון. אתה עומד למרגלותיו ומסוכך בידיך.
"הגעת לבד. יופי." קול מתנגן יורד מההר. קצוצת השיער עומדת על מצוק. "אל תתקרב." היא מזהירה אותך כשאתה מתחיל לטפס.
"מה את רוצה? איפה אבא שלי?" אתה שואל בקול חנוק.
"הוא במקום שבו אף פעם לא תמצא אותו. אני אגיד לך איפה הוא ברגע שתביא לי את כל השלל שבחדר האוצרות של הארמון."
ליבך דופק. "אני לא יכול לעשות את זה. השומרים ייתפסו אותי."
"אתה תמצא דרך, אם אביך חשוב לך."
"למה את עושה את זה? חשבתי שאנחנו חברים."
שפתה העליונה מתקפלת לאחור בבוז. "אף פעם לא היינו חברים. תמיד חשבתי שאתה רוצה אותי."
אתה צועק עליה, "רוצה אותך? מה פתאום. את בכלל לא מושכת. את פרוצה ומכוערת -"
רעש חזק מרעיד את ההר. צעקתך הפרה את יציבותם של הסלעים. סלע קרח ענקי מתנתק מההר ומתרסקת על המצוק. קצוצת השיער צועקת באימה אך היא אינה מספיקה להימלט. המצוק קורס. אתה ממהר אל ערימת הקרח, הסלעים והדם. קצוצת השיער גוססת לרגלייך. אתה רוכן אליה.
היא מחייכת במאמץ. "זהו עונש מהאלים, לא?"
אתה אוחז בראשה. "מהר, לפני שתמותי. איפה אבא שלי?"
עיניה מתמלאות ברחמים. "לעולם... לא תמצא אותו."
"איפה הוא?!"
היא מצחקקת ומכניסה את ידה הקרה אל תוך חולצתך, "חבל שאתה לא נמשך אלי. היינו יכלים להיות זוג מהשמיים."
גופה מתקשה ופניה קופאות. אתה מחפש על גופתה ומוצא מטבע נחושת. על המטבע חרוטות פנים מזוקנות. אתה מזהה אותן - אלו פניו של ראבינטולר, מלך הגמדים המנודים. הוא הנהיג קבוצה של גמדים ששברו את חוקי הגזע והחלו ללמוד את אומנות הקסם. התוצאות היו הרות אסון והקבוצה הוגלתה לממלכת ירחי-החתול. זוהי ממלכה גדולה, אך אביך מוסתר שם איפשהו.
אתה שם את המטבע בכיסך ועוצם את עיניה של קצוצת השיער. "אני מקווה שהזאבים יאכלו אותך," אתה לוחש, אבל לאחר היסוס קל אתה קובר אותה באדמה.
יש לך פחות מחודש בכדי להציל את אביך. הגיע הזמן לצאת לדרך.
מה תעשה? לאן תפנה? הרפתקה חדשה נפתחת...
